אמאלה, טרנסג'נדרים: על שער מגזין הפרינט האחרון של ערוץ 14 מתנוססת תמונה מבהילה. הרקע שחור, הכותרות אדומות וצהובות, וברקע מופיעה תמונת ילד תם. "מסמך מצמרר". "אזהרה - לא לילדים!". "הבנתי שאני בצרות". "רצחו אותי בעודי בחיים". "הליך נוראי". "להתרחק ממנו כמו מאש אוכלת". "סדום ועמורה מודרנית". וגולת הכותרת, תרתי משמע, באותיות דפוס על רקע אדום: "התעללות בקטינים - כך מסלילים ילדים בישראל לסירוס כימי וכריתת איברים". מצמרר ומפחיד, נכון?
הכתבה, שכתבה ד"ר טל קרויטורו, מלאה באמירות גרנדיוזיות שנועדו להטיל אימה על הקורא ורצופה מידע מוטעה במקרה הטוב ושקרי לחלוטין במקרה הרע. קרויטורו, עובדת סוציאלית, טרחה לציין במאמר כי היא "עבדה והתנדבה שש עשרה שנים עם הקהילה הטרנסית בישראל עד שהתפכחה", ובכך סימנה וי כחול על סעיף "כמה מחבריי הטובים ביותר". בעמוד הטוויטר שלה, שלא פעיל מאז 2009, היא מציגה עצמה כ"עו"ס גיי וטרנס פרנדלי", ורסומים מאוחרים יותר של ד"ר קרויטורו הם גרסאות אחרות של אותה כתבת שנאה שפורסמה במגזין ערוץ 14.
כבר בתחילת הכתבה טוענת קרויטורו כי "מבחינת מציאות אובייקטיבית ביולוגית, כמובן, אין משהו אחר שאינו גבר או אישה", אלא שנפלה כאן טעות. למעשה, גם מין ביולוגי, בנפרד ממגדר, עשוי שלא להיות בינארי, שכן מין ביולוגי מורכב מארבעה פרמטרים: איברי המין, בלוטות המין, רמות הורמוני המין בגוף והמבנה הכרומוזומלי. אצל מרבית האנשים קיימת התאמה בין ארבעת הפרמטרים, אבל זה לא תמיד המצב - אנשים אצלם אין התאמה שכזו מכונים "אינטרסקס".
עוד מצביעה הכתבה על שיעור חרטה של 80% בקרב צעירים שהזדהו על הקשת הטרנסית, אך לא ברור מהיכן הנתון נלקח. סקירה שיטתית, שנערכה בשנת 2021, בחנה את שיעור החרטה בקרב מי שעברו הליך להתאמה מגדרית. בהתבסס על 27 מחקרים שהתפרסמו וכללו 7,928 משתתפים שעברו סוג כלשהו של ניתוח להתאמה מגדרית, נמצא כי שיעור החרטה הוא נמוך ביותר- 1%.
בל נשכח, כי חרטה היא רגש אנושי שיכול להתעורר אחרי כל פעולה שנעשה או שנבחר שלא לעשות. ניתן להתחרט על בחירה במקצוע מסוים, על בחירה להביא או לא להביא ילדים לעולם, על ניתוח פלסטי באף, על מעבר דירה ואפילו על קניית בגד. ובכל זאת, איש אינו מגביל את הבחירות שלנו.
נתון סטטיסטי נוסף בכתבה מצביע על אחוז אובדנות של 0.03% בקרב אנשים טרנס שלא עברו הליך להתאמה מגדרית, וזינוק של פי 9 לאחר ההליך, כך על פי "המחקר היחיד שבחן אובדנות בקרב בני נוער עם דיספוריה מגדרית". אלא שגם כאן קרויטורו טעתה, שכן מספר מחקרים שאכן נערכו בנושא הניבו תוצאות שונות בתכלית: כ-40% מבני הנוער על הקשת הטרנסית חוו אובדנות לפני ההתאמה המגדרית, כאשר תמיכת ההורים בילד מורידה את סיכויי ההתאבדות ב-93%. עוד מצאו המחקרים הללו כי הליכי התאמה מגדרית, לרבות הליכים גופניים, הביאו לשיפור משמעותי בבריאות הנפשית של אנשים על הקשת הטרנסית.
זה לא נגמר כאן. הכתבה מזהירה כי מתן טיפול הורמונלי או ביצוע ניתוח להתאמה מגדרית "אינם מותנים בטיפול ממושך", כלומר, אין מעקב רפואי על ההליכים אשר נעשו, וכאן מדובר כבר בשקר גס. מתן טיפול הורמונלי נעשה תחת מעקב קבוע של אנדוקרינולוג, כאשר בבית החולים איכילוב בתל אביב ובבית החולים תל השומר ישנן מרפאות המומחיות בנושא. גם לאחר ניתוחים הנעשים במסגרת רפואה פרטית יש פגישות מעקב עד להחלמה מלאה, ואני יודע זאת, בניגוד לכתבת קרויטורו, משום שעברתי את ההליכים האלה בעצמי. יש לזכור שכל גוף הוא שונה, וכל מנתח הוא שונה. אנשים שונים מגיבים אחרת לפרוצדורות רפואיות דומות, ובכל הליך רפואי שהוא ישנו סיכוי לשיבושים או לרשלנות מצד הרופא. גם לתרופה הפשוטה והנפוצה ביותר ישנן תופעות לוואי, שאמנם מתרחשות בקרב חלק מהמטופלים, אך אין הדבר מצדיק הטלת איסור על הטיפול. צר לי על מי שנותחו על ידי רופאים לא מיומנים, ועל מי שחוו תופעות לוואי בלתי נעימות, אך יש לזכור שזהו עדיין מיעוט המקרים.
ומה עוד? קרויטורו טוענת כי היד קלה על סכין המנתחים, וכי בישראל מבוצעים ניתוחי כריתת רחם בקטינים.ות מתחת לגיל 14, ומרשמי הורמונים ניתנים כלאחר יד. גם זה שקר. פנייה לוועדה להתאמה מגדרית בבית החולים תל השומר, האמונה על אישור הליכי התאמה מגדרית ברפואה הציבורית, ניתנת מגיל 18 בלבד - וגם מרגע הפנייה, התהליך עד לאישור הליך רפואי כלשהו אורך כשנה וכולל מספר פגישות עם רופאים מומחים ואנשי בריאות הנפש. על מנת לקבל מרשם להורמונים, יש להציג בפני המרפאה האנדוקרינית מכתב מאיש בריאות הנפש, תוצאות בדיקות דם ואולטרסאונד ומסמכים רפואיים קודמים. כשניגשתי למרפאה, בגיל 19, האנדוקרינולוגית הסבירה לי באריכות על השלכות הטיפול ההורמונלי על הפריון ועל תופעות לוואי שיש לצפות להן, השיבה על כל שאלותיי (והיו הרבה) ווידאה היטב שאני מבין לקראת מה אני צועד ואם אני שלם עם ההחלטה. לאחר קבלת מרשם יש לשוב לקופת החולים ולקבל מרשם מהרופא המטפל. לא ניתן לומר שמרשמים אלה ניתנים כלאחר יד, נהפוך הוא: לא אחת הנפקתם כרוכה בסחבת בירוקרטית לא מבוטלת. בניתוחים להתאמה מגדרית נדרשת חתימת המטופל.ת פעמיים על טופס הסכמה מדעת: במעמד הפגישה עם הרופא, ובמעמד הקבלה לניתוח.
הכותבת מציינת כי "מסלילים ילדים לעבור הליכים להתאמה מגדרית" ואף מוסיפה כי כשהילד יוצא מהארון כטרנסג'נדר "כולם בחגיגה של ממש!". הלוואי וזה היה המצב, כי בפועל, יציאה שכזאת מהארון עלולה לעלות לילד או לנער בניכור הורי וחברתי, בריונות, גירוש מהבית, איומים על חייו ואף התנכלות מצד נבחרי ציבור (כולנו ראינו מה עוללו חברות כנסת בישראל לילד הטרנסג'נדר מגבעת שמואל). שקר נוסף ברשת השקרים שטוותה הכתבה.
קרויטורו מצהירה כי "היום בישראל כל אדם יכול לשנות את רישום המין שלו ברשומות המדינה רק על סמך הצהרתו", אבל זה פשוט לא נכון. שינוי הרישום במרשם האוכלוסין בישראל ניתן רק לאחר קבלת תעודה ציבורית מטעם הוועדה בתל השומר, המנפיקה אותה רק לאחר עמידה בקריטריונים שקבע משרד הבריאות, או לחילופין לאחר מעבר של הליך רפואי כלשהו להתאמה מגדרית.
הכותבת אף מציעה מספר עצות מעשיות, לרבות הטלת איסור גורף על שינוי סעיף המין במסמכים המזהים, ומניעת נגישות אנשים על הקשת הטרנסית למענים רפואיים. לא נותר אלא להזדעזע. אלא, שאותן "עצות מעשיות" אינן חדשות. בשנת 2021 הוגשה לבג"ץ עתירה על ידי ארגון "בוחרים במשפחה", שעמדותיו הלהט"בפוביות ידועות לכל, זאת המטרה לאסור על שינוי סעיף המין במסמכים המזהים בישראל, ולבטל רטרואקטיבית שינויים שנעשו. בג"ץ דחה את העתירה, בין היתר עקב הפגיעה החמורה הצפויה באנשים על הקשת הטרנסית.
הכתבה מציירת ציור נטול כל קשר למציאות, לפיו מוכרים לילדים חלום שאם רק ישנו את המין שלהם הם יהיו מאושרים לנצח ויחיו בגן עדן אינסופי, ואם רק יאמרו להם שזה רק שלב - הם ילמדו להיות מאושרים בגופם וינטשו את הרעיון האווילי של "שינוי מין". כשיצאתי מהארון כגבר טרנס, בגיל 16, הדבר הראשון שההורים שלי אמרו לי הוא שזה שיגעון חולף, שאני יכול לעבוד על כל העולם, כולל על עצמי, אבל לא עליהם - שהם לא מוכנים לשמוע יותר את הקשקוש הזה. ודאי שהאפשרות לכל הליך גופני לא עמדה על הפרק ללא האישור שלהם. לשיטתה של קרויטורו, הייתי אמור "להירפא" באורח פלא. ובכן, זה לא קרה.
כשהגעתי לגיל 18 ניגשתי לוועדה, וזו הערימה עליי קשיים לא מעטים בדרכי לקבלת אישור. בגיל 19 התחלתי בטיפול ההורמונלי ועברתי ניתוח עליון (ניתוח בחזה). הפלא ופלא, לא הפכתי למפלצת מעוותת כפי שמנסה הכתבה להציג. לא עברתי "עשרות ניתוחים" וגם לא הפכתי לנכה או לשבר כלי. אני סטודנט למשפטים באוניברסיטת תל אביב, אקטיביסט גאה ואמן, שבריאותו איתנה והוא מרוצה מחייו. זה היה תהליך ארוך, אבל היום ההורים שלי מכירים בזהות המגדרית שלי.
האם אני יכול לומר שכל הבעיות שלי נפתרו? לא. ההתאמה המגדרית לא העלימה מחיי איחורים לעבודה, יתושים, לחות בלתי נסבלת בקיץ התל אביבי או אוטובוסים שמסרבים לעצור בתחנה. היא גם לא ביטלה את המטלות האקדמיות שאני צריך להגיש במועד, ולא הורידה את יוקר המחיה ואת מחירי המצרכים בסופרמרקט. עדיין יש לי בעיות יומיומיות כמו לכל אדם אחר ואיש מעולם לא אמר לי שברגע שאעבור את ההליך, חיי יהיו גן עדן של חדי קרן מקפצים. מעולם גם לא חשבתי כך - נהפוך הוא.
מה כן? ההתאמה המגדרית אפשרה לי להיות מי שאני ולחיות כפי שאני הייתי רוצה. להביט במראה, לראות את עצמי ולהמשיך את דרכי בחיים בכיוון אליו שאפתי. מעולם לא הייתי אישה ולא הייתי יכול לחיות את חיי כאישה, גם אם כל הדרכים להתאמה מגדרית היו חסומות בפניי. ילדים טרנסג'נדרים לא יפסיקו להיות כאלה אם ימנעו מהם התאמה מגדרית, וילדים שאינם טרנסג'נדרים לא יהפכו לכאלה רק משום שיידעו על קיומם של ילדים טרנסג'נדרים.
אז עם כמות כזאת של מידע מוטעה ושגוי, למה בעצם נועדה הכתבה? להבהיל. לייצר דמוניזציה של אנשים על הקשת הטרנסית, כמי שרק אורבים לילדים תמימים וממתינים להטיל בהם מומים ולצלק אותם, וזה כבר מזכיר עלילות דם אנטישמיות. תצלומי התקריב של כלי ניתוח מעוררי אימה, הרפטטיביות של ביטויים כמו "סירוס" ו"כריתת איברים", הכותרות בצבעי אזהרה בוהקים, התיאורים הגרפיים של "סכין המנתחים המשתוללת וחותכת ילדים" - כל אלה נועדו להפיץ בהלה או להסית נגד אנשים על הקשת הטרנסית, להחזיר לאחור מאבק של שנים בו הושגו זכויותינו בעמל רב, ולצייר אותנו בתור אלה המבקשים להזיק לילדים - דימוי שיקומם נגד הקהילה הטרנסית אנשים רבים אשר יחששו לגורל ילדיהם, יחמיר את הרדיפה ואולי אף יוביל לאובדן חיים. מדוע עובד ערוץ 14 שעות נוספות בהסתה כנגד אחת הקהילות המודרות בישראל ובעולם? זו שאלה שצריכה להדאיג כל אדם החרד לגורל אוכלוסיות מיעוט במדינת ישראל, בטח ובטח נוכח הכיוון אליו צועדת הממשלה הנוכחית.