זו שנה ראשונה שהחלטתי להשתתף במצעד הגאווה שהיה בסימן 'נשים לשם שינוי', בו חילצתי פולקיות ב-50 מעלות מתהלוכה שיצאה מהפואייה של גן מאיר עד לחוף. התקבצות עצומה של אנשים תמיד מפמפמת את הלב בהרגשת עוצמה וסולידריות, בין אם זה ארגון דאע"ש או מצעד הגאווה. יחי ההבדל הגדול כמובן. אי אפשר להתעלם מהכוח הגדול שמניע את ההמון קדימה, מה שרק התעצם ברחוב בוגרשוב, כשדיירים נרתמו לחגיגה באמצעות שפיכת מים על הצועדים או דרך התקנת מערכת סאב וופר, שתיתן פייט לאלפי מנגינות המצעד המושמעות בו זמנית. ומה קיבלנו? מיקס של קותימן. זה חמוד, זה אמיתי וזה של כולנו. אהבתי.
>> לפני אורלנדו: 7 נרצחו בטבח במועדון גייז במקסיקו - והעולם שותק
>> בדיחות מסוכנות: ההומופוביה בקולנוע נמשכת גם ב-2016
נשבעת שאפילו שחזרתי את הסצנה מהסרט "כחול זה הצבע החם ביותר", בו השתיים נכנסות אל תוך מצעד גאווה משלהן, רק שהגרסה הישראלית כללה: טייצים ורודים שנלבשו על ידי כל המינים ועיגולי זיעה שלא פסחו על אף אחד והצליחו בקלות רבה למרוח את דגל הגאווה שצויר על לחיי הצועדים.
כשהעצים מתקלפים מהחורף וכשהפסוריאזיס מאיים לתת אותותיו לקראת בוא הקיץ, אני נזכרת כמה אני אלרגית. בתור ילדה, ישיבה על דשא הייתה גורמת לי להיראות כמו שניצל פטריות במידת עשייה Rare. בחילופי עונות כיום, זה תוקף אותי כל פעם מחדש עם סממנים שונים וביום של המצעד, האלרגיה הגיעה בצורת דמעות שפשוט החלו לנזול. אלו היו דמעות ריקות מתוכן כמו רותם סלע. ככה אנחנו כנראה, מזייפים לאורך כל הדרך עד שמישהו עולה עלינו. להשיג עוד מחמאה, עוד אינטראקציה ועוד סטירה ללב.
מודה אני
כשאנשים מוכנים להתוודות על בדידותם, זה תמיד מגיע בליווי הסבר שלא יגרום לאדם שמולם לרחם עליהם, כי בדידות דורשת סינגור: "יש לי מלא חברים, אבל אני מרגיש/ה בודד/ת". היא עוטפת אותנו בלי קשר לארסנל החברים שאנחנו מתגאים בו או למערכת היחסים שאנחנו נמצאים בה. היא פשוט שם, גם בשיעורי היוגה וגם ברחבת הריקודים, במצעד החיים ובמצעד הגאווה. ואז נחלצות לעזרתנו פנטזיות גדולות שמנסות להילחם בבדידות ולעבוד עליה, להשהות אותה רק לעוד רגע קט. הן כמו המסוע המהיר בשדה תעופה שעוקף את כולם מסביב, כשבצד הולכים בגבורה האצנים שמנסים להדביק את הקצב של אלו שמזמן הפסיקו להתאמץ. אבל מה קורה בסוף? כולם מגיעים לשער והטיסה כמובן מתעכבת.
אז לא מלשון 'תודה', אלא מלשון הודאה: הנה, אני מודה על בדידותי כי היא קיימת. היא קיימת כשאני מכינה פתיתים וגם כשאני אוהבת. היא קיימת בתוך משקה הבוחורובקה וגם בעסקית צהריים. היא שוכנת בפורטוגל, בקריית שלום וגם בקריית ספר. אבל אולי צרת רבים נחמת יחידי הסגולה?
זוכרים בדידים? כן, הצטיינתי בשלוש יחידות מתמטיקה - הבגרות בה גם אם אתה ממש מתאמץ לא לקבל 100 זה פשוט בלתי אפשרי. כמעט כמו להצליח לטבוע בים המלח, אבל תמיד יש יוצאים מן הכלל. אני מבינה אולי למה הבדיד הלבן שמסמן 1 הוא למעשה בודד, אבל למה 2-10 גם? האם גם בדידים בודדים כמונו?
רוקדות הורה סביב הלהבה של הטינדר
אני עשיתי חוק עם עצמי: אני מרשה לעצמי לצחקק על כל אותן פלטפורמות להיכרויות, אבל תמיד זוכרת להן חסד גדול, כי אם כבר מגיעה ישועה מכל סוג שהוא, היא מגיעה דרכן. כולנו מזדמנות לשם עם מטען דומה - תחושת הבדידות שמנסה למצוא מזור, לעיתים זריז ומיני ולעיתים שאיפה למשהו ארוך טווח. רוקדות הורה סביב הלהבה של הטינדר כאילו בכוחה להציל אותנו, כשברור שהיא עובדת על גזייה שמתחילה לחרחר. אבל הניסיונות לא פוסקים כי חייבים להישאר אופטימיים, כי חייבים לנצח את הבדידות ביד חזקה ובזרוע נטויה (swipe right).
העולם תחרותי גם בתוך הקהילה הלסבית. הקהילה גדלה עם הזמן והבדידות הפכה גם נחלתה. אנו מתחרות על תואר ה'לא בודדה' כשכל האמצעים כשרים: לשכב את דרכך לצמרת, להנמיך ציפיות ושפגאט בנות. כמה מפגשים עם נשים סופם ידוע מראש? עד כמה נמתח את הק"מ בטינדר ל-130, למרות שאנחנו יודעות שמדובר בלסבית במדינת אויב?
_i.jpg "מצעד הגאווה 2016 (צילום: עופר חן)")
דבר אחד שהוא נצחי זה שהכל זמני. מבאס אם חושבים על זה לעומק, אבל אולי זה מקל על הרגשת הבדידות. לנצח אין וודאות מדעית אבל לזמניות כן, כמו הבדידים שחישבנו איתם בילדות. כמה עודף מגיע לנו אם שילמנו 10 על 'סוכריה שלא נגמרת לעולם'? ליקקתי אותה מכתה א' עד ג', תאמינו לי שהיא נגמרת בסוף, אז אולי גם תחושת הבדידות?
>> לוויה במקום חתונה: בני הזוג נרצחו יחד בטבח באורלנדו
>> מכתב איום לח"כים אחרי הטבח: "בקרוב אצלכם"