כבר שלוש שנים שאני מתעורר מדי בוקר, מגיע למשרדי מערכת mako היושבים ברמת החייל בתל אביב, מתיישב מול המחשב, משוחח עם צוות הכתבים וחברי וחברות הקהילה הגאה ומייצר יחד איתם את התוכן המעניין והרלוונטי ביותר הנוגע ללהט"ב ולקהילה הגאה בארץ ובעולם. אני אוהב את העבודה שלי, ואפילו מאוד. אני אוהב להיות חלק מהקהילה הגאה הישראלית החזקה והעמידה, שעשתה דרך פשוט נפלאה ומטורפת בעשורים האחרונים. אני גאה בנראות ובשיח שערוץ גאווה ב-mako, הערוץ הפעיל הממוסד והיחיד בכל כלי התקשורת המסחריים בישראל, מייצר יותר מעשור.
אבל בשבועות האחרונים החלה לרחף מעל לראש של כולנו עננה אפורה כהה וסמיכה, שמצליחה בצעדים איטיים אך עקשניים להסתיר את הקשת הזאת. במסדרונות המערכת התבדחנו על כך לא מעט, ספק אם מתוך חשש אמיתי שניסינו להסתיר וספק אם מתוך חוסר אמונה כי צעדים אמיתיים ומוחשיים לריסוק הדמוקרטיה הישראלית אכן יתממשו בסופו של דבר.
זכור לי היטב היום שאחרי הבחירות האחרונות, אז עברתי מול משרדו של העורך הראשי ושאלתי, בצחוק כמובן, אם כבר הגיעה ההוראה לסגור את ערוץ הגאווה. הוא הביט בי, צחק, ואמר שהם הגיעו למסקנה שהערוץ ימשיך לעבוד, אבל שאני אכתוב את כל התכנים מחו"ל. זה היה משעשע אז, אבל הבוקר היה נדמה שהבדיחה הזאת הרבה יותר קרובה למציאות ממה שנדמה לנו.
מחר, ב-28 במרץ 2023, אחגוג 35 שנות קיום. נולדתי שישה ימים בדיוק אחרי שכנסת ישראל ביטלה את האיסור על משכב זכר בישראל. עשר שנים וקצת עברו, דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון והביאה את המהפכה הגאה לישראל. מאז ועד היום, את כל הזכויות שיש לי כאזרח ישראלי גאה קיבלתי מבית המשפט העליון בישראל. לא מהכנסת, לא מנבחרי הציבור וגם לא מהציבור עצמו - בית המשפט הוא זה שנתן לי את הלגיטימציה והאישור להיות מי שאני באמת. מי שתמיד הייתי.
אבל גם היום, כשאני עושה צעדים לקראת משבר גיל ה-40, מדינת ישראל עדיין לא נתנה לי ולכל חברי וחברות הקהילה הגאה במדינה שוויון זכויות גמור, למרות שהייתי בטוח שעד שנות ה-30 שלי אהיה אזרח שווה זכויות. היום, למרבה הצער, עושה רושם שזה גם לא הולך לקרות בקרוב - וזה משהו שאני פשוט כבר לא יכול לקבל יותר. היום, הגיעו מים עד נפש.
מאז הוקמה הממשלה החדשה אני מנסה בכל כוחי לפשר בין שני צדדים, כשאני בעצמי נקרע בין אמונותיי, דעותיי ואורח חיי, לבין המשפחה שלי. ברגעים בהם ששוחחתי עם אנשי שמאל השתדלתי להציג להם נקודת מבט ימנית ולמשוך אותם לכיוון המרכז, להבהיר כמה דרוש שינוי, כמה הכרחית היא הפשרה. ברגעים בהם ששוחחתי עם אנשי ימין התאמצתי להציג להם הפחד האיום שהתעורר בחצי מהעם ולמשוך גם אותם אל האמצע, אל ההבנה שאנחנו חייבים עכשיו להגיע להסכמה רחבה ולהכיל את כל חלקי החברה הישראלית.
אבל אמש, עם פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, התחוור לי שמדינת ישראל נוסעת בנתיב המהיר, נגד כיוון התנועה, בדרך לנקודת האל חזור. לא תהיה פשרה, כי מעולם לא היה רצון לפשרה. המניע היחיד שיש לשליט שנפטר מהשרים אותם הוא בעצמו מינה, רק כי הם לא מתיישרים לפי ההוראות שלו, הוא שליטה. שליטה מוחלטת בכל אספקט של חיינו.
הבוקר, בפעם הראשונה בחיי, אין לי את הפריבילגיה לעשות את העבודה שלי, כי אני מפחד באמת ובתמים שאם אמשיך לשבת מול המחשב וליצור תוכן - בעוד כמה חודשים לא תהיה לי עבודה. אני יודע איך זה נשמע, עד לפני כמה ימים זאת הייתה בדיחה היסטרית מבחינתי, אבל עכשיו זה כבר לא כזה מופרך - אלה תהליכים המתרחשים ממש לנגד עינינו, תהליכים שהתרחשו במדינות אחרות שנתנו בעבר מקום וקול לקהילה הגאה, אבל היום דוחקות אותה לפינה ומעלימות את הנוכחות שלה מהמרחב הציבורי. אי אפשר לתת לזה לקרות בישראל.
אז היום, ואולי גם מחר וביום שאחריו ובזה שיבוא אחר כך, אין לנו את הזכות לשבת מאחורי מסך - הברירה היחידה שלנו היא לצאת החוצה לרחוב ולהילחם על האופי של המדינה שלנו. היום, רק דבר אחד ויחיד צריך לעניין את אזרחי ישראל, ובפרט את הקהילה הגאה - המלחמה על הדמוקרטיה, כי בלעדיה לא תהיה קהילה גאה בישראל, ובטח ובטח שלא יהיה לה ערוץ ייעודי באחד מכלי התקשורת הגדולים בישראל. עכשיו, אנחנו יוצאים למלחמה, כדי שבעוד כמה שנים נוכל לחגוג 20 שנה לערוץ, ובתקווה גדולה - גם שוויון זכויות מלא.