תאמינו או לא, אבל אתמול (ה') מלאו לאפליקציית הדייטינג והסטוצים "גריינדר" 12 שנה. כשהיא הושקה הייתי בכיתה ז‘, ועסוק בלהיות מאוהב ביסמין, ואז בליאור, ואז בשי, ואז באביה. בנים הגעילו אותי, לא אהבתי לבלות איתם, והמחשבה על לגעת בהם עוררה בי בחילה. אבל אתם כבר יודעים את ההמשך.
בגיל 19, כמה שבועות אחרי שאחזתי בטלפון החכם הראשון שלי, התקנתי את האפקלציה בפעם הראשונה - כלומר התקנתי, נבהלתי, מחקתי והתקנתי שוב, ככה חמש פעמים. במשך שנה שלמה שוטטתי בין הריבועים ודיברתי עם כל מיני גברים, מפלל שמשהו יקרה, בלי ששום דבר קרה. נדמה שמשהו הגן עליי ונתן לי עוד קצת זמן להתבשל. עד שבסוף זה קרה. אני זוכר שהבטתי על עצמי במראה, והיה לי ברור שאכלתי אותה: מעתה והלאה אני אנסה לשלוט בזה, וזה ינסה לשלוט בי.
התגובה הבולטת לווידוי של ארז דריגס על כך שהוא מכור למין הייתה "הוא לא פשוט גבר רגיל?". לא ברור על מי השאלה הזו מעידה יותר - על השואל, על החברה הישראלית או על המין הגברי כולו. האם היצר המיני מפעם בגברים ובנשים בדיוק באותה מידה, והגברים רק קיבלו היתר חברתי לשלוט בו פחות? אני לא בטוח. עם השנים הבנתי שיש הבדל ממשי בין ההתנהגות של גברים ונשים, שלא קשור ללמידה חברתית. אפשר לראות את זה על הומואים ולסביות: בחברת בנות מינן, לסביות מתבדחות על לעבור לגור ביחד אחרי הדייט השני, לעצב את הבית ולאמץ חתול. הומואים עדיין עסוקים בלחפש את הסטוץ הבא.
פעם, בעבר הלא רחוק מדי, גברים הומואים פיזרו הכחשות לעצמם ולעולם, הסתתרו, התקבצו במחשכים וצדו גברים אחרים בפארקים. היום יש לנו אפליקציות, ואנחנו לא מפחדים להשתמש בהן ברכבת, בקניון, או ברחוב. אין לנו פחד להיות מי שאנחנו, וזה נהדר. אבל מי אנחנו בעצם? כלומר - מי אנחנו בחיים האמיתיים, ומי אנחנו כשאנחנו טורסו חטוב, אחד מיני רבים?
לפני כחודש פרסמה הסטנדאפיסטית אופיר סגרסקי כי תבעה בחור ששלח לה דיק פיק ללא הסכמה. היא הגיעה איתו להסכם מחוץ לכותלי בית המשפט: פיצוי של 5,000 ש"ח, ומכתב התנצלות בו כתב שהוא מבין את חומרת המעשה שלו והבטיח שלא לעשות אותו שוב לעולם. כשקראתי את זה, צחקתי: איזו אישה קטנונית! אם הייתי מגיש תביעה על כל דיק פיק שקיבלתי, הייתי מסתובב בבתי משפט כל החיים. ואז חשבתי: אוי.
זו עובדה: תנועת המחאה metoo פסחה על הגייז, זאת למרות שכולנו מוטרדים על בסיס קבוע. הבעיה היא שאם אנחנו מוטרדים על בסיס קבוע, אנחנו גם מטרידים על בסיס קבוע. כתבתי על זה באוגוסט האחרון, שום דבר לא השתנה מאז. הסיבות מגוונות, אבל יש מסקנה אחת: זה כנראה לא ממש מזיז לנו. עובדה: גם אחרי שהמשיכו לבצע בי מעשה מיני למרות שאמרתי "לא" מפורש, זה לא ממש עשה לי משהו. התעצבנתי קצת והמשכתי הלאה בחיים שלי.
אבל אם יגיע דור חדש וצעיר של הומואים שזה כן יזיז לו, כולנו נהיה בבעיה. אם נפרש "הטרדה מינית" ונעשה ממנה ביג דיל לפי הסטנדרט של הסטרייטים, הקהילה תעלה באש וכולנו נהיה מבוטלים חברתית. גבר לבן סטרייט הוא הדמות החזקה במערך הכוחות הנוכחי, אבל גם המאוסה ביותר. בהקשר המיני, הדגש המאוס ביותר הוא הגבר. ומה אנחנו, הגייז, אם לא חברה המורכבת מגברים בלבד?
אנחנו אולי אוהבים לחשוב אחרת, אבל האמת היא שאנחנו גברים לפני שאנחנו גייז. בחברה שבנינו לנו בתוכנו, אף אחד לא יגיד לנו לרסן את הדחפים, את המיניות המתפרצת, את הכוח, את האגרסיה.
המיניות היא חלק ממני, ובכל זאת מרגישה כמו אישיות נפרדת. כשאני חוזר מערב עם חברים, המחשבה על להגיע הביתה ולפתוח את הגריינדר מרגישה כמו חילול הקודש. אבל אני עושה את זה בכל זאת, ומרגיש דקירה קטנה של בושה. לא בגלל שאני גיי, בגלל שאני משתמש באפליקציית דייטינג או בגלל שאני רוצה סקס, אלא בגלל שהסקס שאני הולך לעשות הוא רחוק כל כך ממי שאני עם אנשים אחרים. לא כי הוא הולך להיראות להם מוזר או סוטה, אלא כי הוא הולך להיראות להם לא הוגן.
באפליקציות האלה אנחנו אנשים אחרים לחלוטין, וזה מקובל. אין לנו טיפת בושה. אולי זה טוב, הרי למה ללכת סחור סחור אם המטרה של שנינו ברורה? אבל בואו נעשה חשבון נפש של שאלה אחת: אם היו בוחרים בקפידה את המבחר הבוטה, הגס, הכוחני והלא-מכבד ביותר מבין כל ההודעות שאי פעם שלחתם בגריינדר, ומפרסמים אותן ברשת - האם הייתם הופכים לארז דריגס?
בינתיים, התרבות באפליקציות רק הולכת והופכת אלימה יותר. המונחים "אקטיבי" ו"פסיבי" פינו את מקומם ל"שולט" ו"נשלט". מכולם מצופה להיות "קינקיים", "טוחנים" או "נטחנים". לפעמים זה לא פחות ממצחיק - מה אתה, ילד בן 18, יודע על להיות "פס נשלט"? משיחות עם אנשים עולה הרושם שהמהות של יחסי שליטה ו-BDSM הוחמצה. הרי לא מדובר בניצול, בלהשתמש בצד השני כדי לספק את הצרכים המיניים שלך, בדיוק להפך: מדובר באמון - הצד הנשלט מחליט לוותר על שליטה, מתוך אמון כי השולט ידע לענג את שניהם.
הפופולריות הגוברת של קינקים ופטישים למיניהם, אגב, היא תופעה שלא שייכת רק להומואים: רק בחודש שעבר פורסמו כתבות על "ונילה שיימינג" בטיקטוק. כשסקס אלים וכוחני הפך לנורמה, מי שנראים מוזרים הם דווקא אלה שאוהבים אותו, בהיעדר מילה אחרת, רגיל.
בישראל, המגמה הזו מתבטאת גם בתחומים אחרים: החברה הישראלית הפכה אגרסיבית, אלימה, חסרת סבלנות וסובלנות. אנחנו אומרים שאין ברירה אלא לצעוק על נציגי שירות, כי רק ככה דברים עובדים במדינה הזו. מצביעים למחנה שלנו באמונה אמיתית שכל המחנה הנגדי מטומטם. כל ויכוח סתמי בחוף הים מתגלגל למלחמת כיסאות פלסטיק. צולבים אנשים ברשתות החברתיות. תציצו פעם בתגובות לטיקטוקים רנדומליים של ילדים בחטיבה, ותגלו לחרדתכם שלא רק הזקנים של פייסבוק אוהבים להתכתש על כלום.
כשזה מגיע לגריינדר, הפוגענות עולה לרמה אחרת: לפעמים היא כל כך לא אישית שהיא מצליחה לפגוע יותר מאשר לו הייתה נאמרת ישירות בפנים. פרופילים שמצהירים "לא שמנים, לא נשיים, לא בהירים", רשימת מכולת שמצביעה פחות על חוסר משיכה ויותר על שנאה. ההצהרה "רק מצוידים" והפניית השאלה "מצויד?" לכל אחד, כאילו זו הדרך היחידה להצדיק את קיומך. והמבלבלת מכולן: הבקשה שמישהו "יהפוך אותי לאישה שלו", "ינייש אותי". תנו לי לחסוך לכם, הוא לא מתכוון שיוציאו אותו לדייט במסעדה לפני שקופצים למיטה. הוא גם לא מבקש שינהגו בו בכבוד ובעדינות.
האם זה חייב להיות ככה? אני מאמין שלא. לא גרתי בחו"ל, אבל מטיוליי אני זוכר אווירה אחרת לגמרי באפליקציות, במסיבות גייז וגם בסקס. ב"לאב" בברלין, המרתף של הברגהיין שגורם לאחיו שמעל פני הקרקע להיראות שמרן, הרגשתי הכי בטוח בעולם. היינו מופקרים מחוקי החברה, אבל לא מופקרים מהגבולות שלנו. ההטרדות שחוויתי קרו כולן פה, במקום בו אני שייך, חזק, דובר את השפה. נהוג לחשוב שבחו"ל אנחנו יכולים להתנתק מהעצמי שלנו ולברוא אני אחר, אבל אנחנו עושים את זה כל הזמן גם בארץ - בכל תקשורת בגריינדר. זה יכול להיות חיובי, כיפי ומשחרר, אבל אולי כדאי לנו לפחות לנסות להישאר אותו אדם שאנחנו בחיים האמיתיים גם כשאנחנו פותחים את הגריינדר.
ואולי בכלל כדאי לנו לפתוח את הגריינדר קצת פחות. כגברים, הרבה מאיתנו מרגישים שהיצר מנהל אותנו, אבל ההתמכרות היא לא רק ליצר המין, אלא גם לכלי למימושו - התמכרות ספציפית לגריינדר. סקר שאסף נתונים מ-200,000 איש משתמשי אייפון מצא כי 77 אחוזים מהמשתמשים בגריינדר יותר משעה ביום מדווחים כי השימוש הופך אותם ללא מאושרים. זה לא יפתיע אף אחד, אבל בכל זאת אנחנו לא מצליחים להפסיק את ההשתעבדות.
זהו אחד ממנגנוני ההתמכרות היותר חזקים. רוב הזמן לא יוצא מזה כלום, אבל לפעמים, באופן רנדומלי, נופלים על משהו שמרגיש ממש טוב - והוא מוגבל בזמן. אז אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב. האפליקציה מוציאה מאיתנו משהו שהופך לחלק מהאישיות שלנו, ואנחנו הולכים ומטפחים אותו - ולא מדובר על אופטימיות, אלא על אטימות, על גסות. לקראת חג החירות העומד בפתח, כדאי לבדוק אם החלק הזה זולג לתוך האישיות הרגילה שלנו, ולשאול את עצמנו האם העבדות הזאת משתלמת.