בעצרת הזיכרון והמחאה בתל אביב במוצאי שבת התחלתי לשאול את עצמי האם אנחנו בכלל עוד "קהילה" אחת? אולי התפצלנו כבר להרבה קהילות שונות שכל מה שמחבר בניהן זה קשר היסטורי למאבק היסטורי? 31 נואמים היו בעצרת בתל אביב. 31! נציג מארגון אחד, נציג מארגון אחר, עוד נציג מהארגון הראשון, נציג טרנס, נציג טרנס אחר, שר ימין, שר מרכז, יו"ר שמאל, יו"ר שמאל נוסף, פעילי שמאל קיצוניים, דתיים לאומיים. למה היה צריך כל כך הרבה נואמים? האם זה בגלל ש"הקהילה" שלנו כבר לא ממש קהילה אחת אלא אוסף של קהילות שונות שלא מרגישות חלק מהעצרת אלא אם יש להן ייצוג על הבמה?
גם שריקות הבוז כבר מיצו את עצמן. כל נציג שאינו מקבוצה אחת צפוי לקבל מקלחת רותחת של קריאות ביניים, קללות ותיפוף תופים. מלחמת קהילות בתוך "קהילה אחת". האם בקהילה האחת הזו אין מקום גם לימין גם למרכז וגם לשמאל? אולי אלו בכלל קהילות שונות שאין ביניהן שום קשר כמעט? הרי נראה שהפערים בין פעיל גאה מהליכוד לפעילה גאה מחד"ש הם יותר גדולים מהפערים בין ערבי מיפו ויהודי מאשקלון. הפעיל והפעילה האלה אפילו לא חווים את אותה אפליה מהמדינה: חוקים מסוימים מפלים אותו וחוקים אחרים לחלוטין מפלים אותה. מה חשוב יותר? חוק הפרשנות לטרנסג'נדרים או חוק הפונדקאות להומואים?
>> "זו לא סתימת פיות, זו מניעת הסתה"
סיפור ההתבגרות הזה הוא לא רק הסיפור של הקהילה הגאה – הוא הסיפור של החברה הישראלית כולה. גם בחברה הישראלית קשה לנו לראות את המשותף בנינו לדתיים, חרדים, ערבים, מזרחים, נשים, אתיופים וכו'. גם בחברה הישראלית אנו בוחרים להתמקד בשונה ולא בדומה. במה שמפלג אותנו ולא במה שמחבר אותנו. הקהילה הגאה היא פשוט תמונת המראה של החברה הישראלית. אולי אנחנו כקהילה "גאה" נוכל להראות דוגמא לכל החברה הישראלית? אם נדע לשים את המחלוקות בנינו ולחיות יחד, בעצרת אחת, מחבקת, תומכת ואוהבת. במקום פיצול – חיבור. במקום שנאה – גאווה.
הכותב הוא יועץ בכיר לשרת הבריאות לשעבר