בפעם הראשונה שקיימתי יחסי מין עם גבר, נוצלתי מינית – וכך גם בעשר הפעמים שבאו לאחר מכן. היום אני יודע להגיד שהייתי ילד קטן ומבולבל, שחשב שהוא ההומו היחיד בעולם, וכשפגשתי גברים אחרים, גם אם הם היו גדולים ממני בשניים או שלושה עשורים, חשבתי שכדי "להתקבל" ולהרגיש חלק ממשהו, אולי לראשונה בחיי – מין עלול להיות הכלי שיאפשר לי להשיג את זה. הבדידות והמצוקה הצליחו לטשטש את הכול.
לא ידעתי להגיד לא. לא ידעתי להסביר שלא נעים לי. הרי אני נער בתול והוא בוגר ומנוסה. הוא בטח יודע מה צריך לעשות. לא העזתי לשאול את עצמי – מה לעזאזל גבר בן 40 עושה עם נער בן 16.
החינוך היחיד למיניות שעברתי בבית הספר נגע כמובן לגבר ואישה, והארון מנע ממני לשאול שאלות את ההורים והחברים. למצוקה ולבדידות נוספו בשלב מסוים סימני שאלה ומעט מאוד תשובות. גוגל רק התחיל את דרכו, ואני הייתי מכיר גברים בצ'אט של וואלה, באייסיקיו ולאחר מכן באטרף בראשית דרכו. ככה הייתי מסתנן באישון לילה למפגש חפוז, לרוב ברכב, וחוזר פחות אני.
כשישבתי באיכילוב פעמיים בחודשים האחרונים, עם שני נערים שונים שקיימו יחסי מין לא מוגנים, חזרתי לתקופה האפלה הזאת. כמעט מחצית מחיי עברה מאז, ואני יושב עם הנערים שהייתי – שממתינים עכשיו לקבלת טיפול מונע ל-HIV, ומסתכל להם היטב בעיניים. הפרטנרים שלהם, גדולים מהם בעשור או שניים, שידלו אותם להוריד את הקונדום (או במקרה הגרוע – פשוט חדרו אליהם ללא גומי וללא אזהרה). "אל תדאג", שניהם אמרו את המנטרה הקבועה, כאילו יש ספר הפעלה 'איך לנצל מינית נער', "נבדקתי לפני חודש והכל בסדר". הנערים התמימים חשבו שהם נמצאים במקום בטוח, והסכימו. בעתיד, כשהכל ישקע ובעיקר כשהם יתבגרו, הכעס ישחק תפקיד מרכזי בהתמודדות שלהם עם מה שהתרחש.
כמה שעות לאחר האקט של כל אחד מהם, בהפרש של חודש בדיוק אחד מהשני, אני יושב איתם באיכילוב, ומנסה להבין את קשר השתיקה בקהילה. בזמן שאדם אחד מרגיש על גג העולם לאחר שעשה בנער תמים כבשלו, ואולי הדביק אותו ב-HIV, נער אחר עבר טראומה קשה וייאלץ ליטול על בסיס יומיומי טיפול תרופתי לא פשוט במשך חודש, וכל זה בסודיות שמא ההורים יגלו. הנערים מתביישים במה שעשו, ולא מי שניצל אותם. איזה עיוות. גם אם לא נדבר על שאלת החוקיות (אחד הנערים היה בן 15, עם פרטנר בן 35 – מה שמגודר ע"פ חוק לאקט אסור), מדוע אנחנו לא מדברים על הפיל בחדר? פרופילים באטרף או בגריינדר של מבוגרים מעודדים זנות אפורה במסווה של "תמיכה", וזה עוד במקרה הטוב – כי אז העניין גלוי. ומה לגבי אינספור המשתמשים המבוגרים (כשאני אומר מבוגרים אני מדבר על 23+), הנפגשים עם בני 18 ומטה, חלקם קטינים, ומשדלים אותם לקיום יחסי מין לא מוגנים עם ההבטחה שהם נבדקו ושהכל בסדר? הקלות הבלתי נסבלת, המתירנות הגדולה הזאת, היא מעשה נפשע וסוטה שחייבים לדבר עליו, ויפה שעה אחת קודם. לקשר השתיקה הזה כולנו שותפים.
כן, הם תמימים. אני לא מקבל את הטיעונים שעולים שהם יודעים ומבינים מה הם עושים. אין ואי אפשר לגלות שיפוטיות כלפי שני נערים תמימים שאין להם כתובת ואין להם שום גב. לעולם לא נוכל להפנות אליהם את החצים. 15 שנים עברו מאז שאני הייתי במקום שלהם ומערכת החינוך לא עשתה צעדים משמעותיים לקידום חינוך מיני ראוי לקהילה הגאה. את מרבית התכנים ה"חינוכיים" האלה הם צורכים באתרי פורנו או בעזרתו האדיבה של ד"ר גוגל. הם חיים בדיכוי שאנחנו, הבוגרים, חיינו בו – עם המון שנאה עצמית, הסתרה ורצון לרצות כל הומו בוגר יותר, שיסכים לתת להם את מה שהם לא מוצאים בשום מקום אחר.
בסוף זה די פשוט, כשלא מדברים על משהו, אנחנו יכולים לחשוב בקלות שהוא לא קיים, ומיניות להט"בית הייתה ולעולם תהיה קיימת, ובפרט בקרב בני נוער. שתיקה היא תמיד הפתרון הכי פחות טוב והכי מזיק, כשאנו רוצים להתמודד עם סוגיה מורכבת. אם היו יותר תוכניות חינוכיות של איגי, ארגון הנוער הגאה, בבית ספר; אם הם היו שומעים על הפעילות באיגי ומגיעים בלי לפחד, ושם מכירים אנשים בגילם ולא מבוגרים באיזו אפליקציה זולה – היינו יכולים לצמצם את מצבי הסיכון להם הם חשופים. כשיש כתובת, תמיכה ומסגרת לא שיפוטית ומקבלת – הנטייה להתנהגות סיכונית מכל סוג פוחתת משמעותית.
למזלם של שני בני הנוער שעימם נפגשתי, היה להם לאן לפנות – הם היו מספיק אמיצים לכתוב הודעה בפורום או בפייסבוק של איגי, כי שמעו עליו ממש במקרה. "הבנתי שאם הוא אמר לי שלא צריך קונדום – הוא בטח אמר את זה לעוד אנשים", הם משחזרים בהודעה את מה שקרה לאחר מעשה. כמי שמנהל את התחום הדיגיטלי באיגי, יצא לי ליצור עימם קשר אישי ולהפנות אותם לוועד למלחמה באיידס שעימם אנחנו עובדים בקשר שוטף. אדיר ינקו, ראש זרוע המניעה וההסברה של הוועד למלחמה באיידסעזר להסביר את המשמעות לנערים והפנה אותנו לאיכילוב. המערכת בבית החולים לא תמיד עבדה לטובתנו – הביורוקרטיה הרבה והעומס במיון גרמו גם לי להרגיש שם בעצמי לא בנוח. נער מבולבל או כזה שנמצא בארון שמגיע במקרה כזה לבד למיון, היה מעדיף להסתכן בהדבקה מאשר להתנהל בגפו בחדר המיון הסואן, בטח אם מדובר בנער שלא מסוגל אפילו להגות על בדל שפתיו את צמד המילים "אני הומו", שלא לדבר על המשפט "קיימתי יחסי מין לא מוגנים". המטען העצום של שני הדברים הללו מעמיד את בני הנוער הללו, הלכה למעשה, לבדם, מול מערכת ממסדית, בירוקרטית ובמיוחד חזקה.
עם העזרה והליווי שהנערים קבלו מארגון הנוער הגאה, יחד עם התמיכה של הוועד למלחמה באיידס, הצלחנו להציל שני נערים שעברו ניצול מיני מצד גברים – כאלה שיכולים להיות החבר הכי טוב שלכם, אלה שאתם יוצאים איתם למסיבה או אלה שאתם מלרלרים איתם על קפה
ביום שלישי הקרוב, אעלה לכנסת לדבר על מקרי סיכון של נוער בעידן הדיגיטלי, בהזמנתה האדיבה של ח"כ מיכל רוזין. השינוי צריך לבוא מאיתנו, אך במקביל עלינו לקדם חקיקה רלוונטית.
אסיים בדבריו של הפילוסוף מישל דה מונטון, שאמר שהשלב הראשון בהשחתת המוסר, הוא הסתרת האמת. אני קורא לראשי הקהילה להתחיל להציף את הנושא ולקדם את המלחמה בניצול מיני של בני נוער בקהילה הגאה. בדרך לשוויון זכויות, בואו נאוורר את הכביסה המוכתמת ונתלה אותה בראש סדר העדיפויות הקהילתי. זה יהיה הדבר המוסרי לעשות.