גיליתי נקודת זמן קסומה, כזו שגם הדכאון שמבשם את שבת בערב לא יכול לעמוד בפניה, שעה שהיא חסרת פניות ואינטרסים, אבל מתעתעת כמו יום חמישי. מה יש ביום חמישי שכל כך קוסם בו?
חמישי תמיד אופטימי, לא מושפע ממזג אוויר חורפי, הוא יום שפשוט מבין אותך ונותן להתרפק עליו. הוא לפני שישי ושבת, ולכן הוא תמיד 'פרֶה' (Pre, אני לא מפרסמת את תנובה). הוא מצליח להכיל בתוכו תקוות לא ממומשות, פנטזיות שברור שביום שישי יתבדו, וחלומות שיום שבת לא יכול לספוג. אז מה היא השעה המושלמת ביום שמזכירה את חמישי?
התשובה היא חמש אחר הצהריים. את התובנה הזו הבנתי דרך אמה, הולנדית שגרה בלונדון בשנים האחרונות והגיעה לביקור בארץ בעקבות חבר ישראלי. זה היה באוקטובר, אבל הרגיש כמו הלחות של יפו באוגוסט. זיעה שמצליחה לתלתל שיער מקלות, ולהרטיב אפילו מחצלת עד לשד מחצלותיה בחוף גורדון. אמה סימלה תקופה חדשה ומרעננת - בדיוק עברתי לדירה שלי בעיר "שלא יושנת" (כן אני יודעת שזה 'ישנה'), לפני תחילת השנה הסמסטריאלית וקצת לפני שחלמתי להתקין סטנדים לאופניים. נפגשנו בבית קפה ביפו, אני הגעתי על אופניים (בלי הסטנדים) והיא באה מהים. נראה שנדבקה לה כמות חול לא מבוטלת לגוף, אבל במינון מעצבן - כזה שאת לא יכולה לראות כמקשה אחת ולעשות לו 'פווווווווו', אבל גם כזה שלא ניתן להתעלם ממנו. להסתכל ולהגיד: "היא בטוח מלוחה בפה". בעבר, פינטזתי על מפגש עם בנות לא מכאן, אבל תהיתי עד כמה אנגלית רמה A וניסיון לגשר על מנטליות אבודה באמת יכולים לעבוד. תתפלאו, לפעמים מרענן לפגוש מישהו שאומר ת'נק יו רק כי הביאו לו חשבון למרכז השולחן.
יש משהו בתחושת ההתחשלות עצמית - קטנה או גדולה ככל שתהא, שמשכרת אותך. בין אם זה להחליט להתגבר על החשש לפגוש מישהי לא מפה, או דברים ברומו של -, כשאת עושה את זה - את לרגע כל יכולה. ואז מגיע, "אוקיי, עכשיו מה?". "עכשיו למרכז הסיינטולוגיה", אמרתי בלב, והרגליים הובילו אותנו לשם. בשדרות ירושלים מתנוסס לו מבנה שלא היה מבייש את משכנו של המצועצע של דרעי, או את גינדי השקעות. כמובן שאנחנו לא באמת רצינו שירביצו בנו תורה, או מה שלא עושים שם, אבל עצם החוויה עצמה הייתה שווה את הניסיון שלנו להיות רציניות במעמד הזה. בדלת הכניסה חיכתה לנו אישה לבושה מדים, שהזכירו אאוטפיט של נהג חניות וולה. היא שאלה למטרת ביקורנו ובאיזו שפה נרצה לשמוע את סרט ההדרכה/כפייה מפי המייסד, עליו השלום, ל. רון האברד. השבנו שנשמח לסרט בשפה האנגלית והובלנו במסדרון ארוך, באותן תנועות אגן מחושבות כפי שמראים לזוג צימר ורוצים שהוא יתלהב ממנו, אל טלוויזיית פלזמה, ולצידה חלון גדול שמשקיף לשדרות ירושלים. 'מנחת האירוע' לחצה פליי על הסרט והלכה.
אמה ואני, תחילה עקב מבוכה קלה שעוד אפפה את האינטראקציה, היינו מרוכזות בסרטון בנושא כיצד להשתלט על העולם, אבל מהר מאוד הסתכלנו אחת לשנייה בעיניים ופשוט התפוצצנו מצחוק. קשה לי לומר שאמה הייתה בחורה יפה, או הטעם שלי, אבל היה בה משהו מושך. היא הייתה קלילה, לא מכאן, ובעיקר אהבתי שאינטראקציה שהכי פחות סביר שתקרה - מצליחה לקרות, ועוד שם! תראו, אם טום קרוז פתאום היה בוקע מהטלוויזיה ומציע לי שק קמח וסנגריה אחד על אחד במזח, הייתי שוקלת רגע לזנוח את אמה ולברוח איתו, אבל משנסיבות האירוע לא הביאו את קרוז לתרחיש, אמה הייתה ממש בסדר.
כמו שיום חמישי הוא מושלם במובנים רבים, אז כך גם הכלבה שלי - יולי, רק בלי התעתוע, היא מושלמת כל ימות השנה. איזו אהבה זו, כזו שדורשת ממך בדיוק את כמות האנרגיה שנותרה לך בסוף יום ארוך, אבל כל כך ממלאת אותך. תקופה ארוכה יולי לא אהבה כלבים, בלשון המעטה, וכנראה שהרגישה איבה מהם, אבל אנשים? הו, אנשים זו אהבת חייה. יולי היא זונת תשומת לב - היחס שהדוור והיחס שאני מקבלת הם זהים. היא בהחלט מרעיפה אהבה, אבל במידה שווה. המילים "בידול" ו"ייחוד" לא קיימות בז'רגון הנביחות שלה. ובכל זאת, אני חולה לה על הטוסטוסון המטונף ועל תמהיל ריח המדרכה ואורז לבן שמדיף ממנה. כאחד מצעדי ההתבגרות של יולי, היא הפנימה שהיא בכל זאת כלבה (כחיה, לא באופי!), ואולי כדאי שתנסה להתחבר עם כלבים, שלא נאמר כלבות.
יולי גרה בשכנות לכלבה מתוקה ולבבית, העונה לשם... כן-כן, אמה! בין ההולכות על ארבע יש אהבה שלא נראתה הרבה זמן, שלא לומר רומן. משהו באמת חייתי ותשוקתי. בכל פעם שאני ויולי מטיילות, אנחנו עוברות ליד ביתה של אמה, והיא מחכה לה מאחורי השער, מתרגשת כביום היווסדה. השתיים מתחילות להתלקק כאילו מדובר בשלגון והשמחה וההילולה חוגגת. לפעמים אפילו הבעלים של אמה משחררים אותה, ואז המתח המיני ביניהן בכלל מרקיע שחקים. איזו מערכת יחסים יולי ואמה מתחזקות? והאם היא חזקה יותר מזו שחלקתי עם אמה? כנראה שכן.
אמה (לא הכלבה), נדפה סיגנלים של אובססיביות שעם הזמן רק החריפה. במהלך השהות שלה בארץ זה עוד היה נסבל, אבל עם חזרתה ללונדון זה רק התעצם:
אני לא בטוחה אם זה קטע שקורה רק בין בנות, אבל פתאום נהייתה מתירנות כזו כלפי חלוקת אימוג'י 'לבבות' בצורה ממש פזרנית ולא מחושבת. ליסודיים מביניכם: יש הודעה שם שנכתבה פעמיים אבל נשלחה בהפרש של כמה שעות (מישהי מצ'ועממת…), ולבסוף כתבה אמה את הדובדבן שבקצפת במשפט: "אולי אני צריכה לגור שלושה חודשים בתל אביב". שום סמיילי ושום בטיח לא יהיה פה. אותי זה בטח לא משמח. וזה לא צילום המסך היחידי, אבל החלטתי לחסוך מכם.
כן כן, אמה אכן הייתה נידי, וככל שהמרחק הגיאוגרפי בינינו גדל - כך ההתאבססות שלה הלכה וגברה. חבל אמה, לו האינטראקציה בינינו הייתה נגמרת בדיוק ביום שיצאת מהדירה שלי ועלית על מונית לשדה, אילו לא היית מפוצצת אותי בהודעות, זה יכול היה להישמר מושלם בזיכרון שלי. בחורה הולנדית שהיא בעצם נני בלונדון, בת 29, נוודת של העולם הגדול, עגלגלות חיננית, מבקרת בארץ, הולכת עם מקומית למרכז הסיינטולוגיה, עושות כיף, מתחילה להתקרצץ, הורסת הכל. דרך אמה גיליתי את השעה היפה ביותר ביום, אבל גם הבנתי עוד משהו גדול וחשוב: לפעמים, כדי לשמור על חוויות בצורה המקסימלית שלה, צריך פשוט לצבור מרחק. מה שבטוח - אמה השאירה אותי עם טעם מלוח בפה. הלוואי שליולי שלי לא מלוח מאמה שלה.