גל אוחובסקי הציף בתקופה האחרונה לשיח את הפיצול הפוליטי של חברות וחברי קהילת הלהט"ב בישראל. בתוך השיח הזה, יהיו מי שיטענו שהקהילה הגאה מפספסת כוח פוליטי מאוחד וחזק לקראת הבחירות, אבל בשנת 2021 אולי אנחנו בעצם צריכים לשאול האם קריטריון הנטייה המינית חזק מספיק מול אידאולוגיה כלכלית, ביטחונית ולאומית כדי לאחד קבוצת אנשים לקהילה.
האם זה מספיק כדי שלהט"בים יצביעו רק למפלגות שמצהירות על שוויון זכויות, או שהאפשרות להתחתן בישראל נדחקה לשוליים אל מול האתגרים הביטחוניים, הבריאותיים והכלכליים של המדינה? ובכלל, מהן הסיבות שבגללן יש להט"בים מעדיפים להצביע לימינה או לליכוד, ולא למפלגה שמזוהה עם זכויות להט"ב?
אין זה סוד שמבחינה ציבורית קהילת הלהט"ב מזוהה יותר עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, יושבי ראש האגודה למען הלהט"ב המשפיעים ביותר צמחו מתוך השמאל הישראלי. חן אריאלי החלה את דרכה כיו"ר המטה של מירב מיכאלי, אימרי קלמן היה יו"ר מרצ תל אביב ומייק המל ז"ל היה חבר מרצ. אפילו הילה פאר, יו"ר האגודה למען הלהט"ב עזבה את התפקיד כדי להצטרף למפלגת "הישראלים".
המציאות הזאת לא מפתיעה, אין ספק שהשמאל היה הראשון שתמך והוביל לזכויות להט"ב, ועל כך כבודו במקומו מונח. אבל האם שמירת האמונים וההליכה העיוורת אחרי השמאל הפכו לנטל עבור הקהילה ומזיקות יותר מאשר מועילות?
הנטייה המינית היא רובד אחד, אך היא לא מהותו של האדם. לא מעט הומואים בישראל יגדירו עצמם תחילה כיהודים, כישראלים ורק אחר כך כלהט"בים. ההשקפות הפוליטיות שלנו מכילות מעבר לזכויות להט"ב והן כוללות גם אידיאולוגיה כלכלית ותפיסת עולם ביטחונית.
שנית, החיים של להט"בים במדינת ישראל הם מהבטוחים בעולם והקהילה הגאה הישראל נחשבת לאחת החזקות בעולם, אם לא החזקה ביותר. הם נמצאים בתפקידים בכירים בצבא, בפוליטיקה, בכלכלה ובתקשורת, הקהילה במגמת עלייה במספר ההורים החד מיניים וציבורית הקהילה יותר קרובה לקונצנזוס מאי פעם. תמיד יש מה לשפר, אך כשיש איום קולקטיבי על המדינה, הן אם מדובר על איראן גרעינית, מגיפה עולמית או סכנה לזהותה של המדינה, המאבק לשוויון זכויות להט"ב יורד מדרגה בחשיבותו והעדפה היא להצביע למנהיג שייתן מענה אופטימלי לאיומים בטחונים וכלכליים.
ברגע שהקהילה הגאה מאמצת קו פוליטי ספציפי, היא מאבדת אנשים במקום לחבר ביניהם. במשחק הפוליטי, המצב האופטימלי עבור הקהילה הוא שמנהיגיה ירקמו הסכמה עם הספקטרום הרחב של המפה הפוליטית, ולא יתמכו במופגן בצד אחד של המפה. דוגמה טובה היא התמיכה בישראל בקרב הפוליטיקאים בארצות הברית אשר היא חוצה מפלגות ומשותפת לרפובליקנים ודמוקרטים, זאת למרות השינוי שחל לאחרונה בקרב המפלגת הדמוקטית, לאחר כניסה של פרוגרסיביים קיצונים לשורותיה.
עם השנים התרחבה ההזדהות של הקהילה עם השמאל. התמיכה בנושאי להט"ב וזכויות אדם התפרשה גם למדיניות חוץ, לשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואפילו לסוציאליזם כלכלי. למעשה, השמאל רכש בעלות על הזהות הפוליטית של אנשי הקהילה. כך שיחד עם זכויות להט"ב מגיע גם "קיטבג" מלא בעמדות כלכליות, מדיניות וביטחוניות שצריך לבלוע, וללא מעט להט"בים זה לא עבר בגרון לכן החלו בחיפוש אחר בית פוליטי חדש בימין.
יעידו לא מעט מחברי כי היציאה מהארון הפוליטי הימני הייתה קשה לא פחות מהיציאה מארון הנטייה המינית. הדה לגיטימציה שלהט"בים ימנים ספגו בקהילה שלהם הייתה לפעמים מפחידה יותר מעוד התבטאות של רב כזה או אחר, שרחוק מהם שנות אור. המצב הקצין עד כדי כך שיש רבים שפוסלים מראש עניין רומנטי באדם עם דעות פוליטיות שונות ממנו.
אבל מעבר לכך, אם כבר מהמרים על סוס פוליטי, לא ממש חכם להמר על זה של השמאל הישראלי, שנכשל כל מערכת בחירות ולא מצליח להגיע לתפקידי מפתח. ב-20 השנים האחרונות השמאל סטה מהקונצנזוס והפך לאנדרדוג של החברה הישראלית. מפלגת מרצ מגרדת בקושי את אחוז החסימה, אז איך היא מבין כולם תוכל בדיוק להועיל ללהט"ב? לא שזאת הצרה היחידה של המפלגה, אחרי שמספר 4 במפלגה, ג'ידא רינאוי-זועבי, הצהירה בשפה הערבית שתמנע מהצבעה על חוק איסור טיפולי ההמרה. ושלא נדבר על התגובה החרישית, שלא לומר כלא הייתה קיימת, כלפי השותף הפוליטי אחמד טיבי, שאמר כי הוא נגד קידום "תופעת הלהט"בים".
עבור קהילה שמבקשת להפוך לקונצנזוס, ההזדהות עם אנדרדוג רק פוגעת במטרה. מה גם שכיום השמאל הישראלי בעיקר משכנע את המשוכנעים. מה שהשר אמיר אוחנה הצליח לעשות תודעתית עבור הקהילה ב-5 שנים האחרונות, השמאל הישראלי לא הצליח ב-20 שנים האחרונות. אוחנה הצליח לגעת בקבוצות אוכלוסייה שאם הייתם מספרים להן כי יצביעו בפריימריז להומו לפני 5 שנים, במקרה הטוב הדבר היה נגמר בגיחוך.
מסורת ההיצמדות לשמאל המפה הפוליטית מושרשת בקהילה. אולי ממקום של הוקרה על התמיכה בעבר ואולי מדובר בנוחות, אבל כדי לחולל שינוי צריך להסתכל קדימה ולצאת מאזור הנוחות. האתגר האמיתי לא נמצא בתל אביב או ברמת השרון, אלא באוכלוסיות שיש להן אנטי ביחס ללהט"ב. למרות זאת, נדמה כי ארגוני הקהילה בוחרים בשנים האחרונות לייצר דה לגיטימציה תקשורתית לכל מי שמעז להתבטא נגד הקהילה, במקום לנצל הזדמנויות לשיח והדברות – לשינוי אמיתי. כך היה עם הרב רפי פרץ, כך היה עם נפתלי בנט וכך היום עם סמוטריץ' ובן גביר. לא שאלו טלית שכולה תכלת, אין ספק שזה דורש הרבה אומץ מארגוני הקהילה לשבת ולדבר עם האנשים המונעים את זכויותיך, אך זו בדיוק המעלה הדרושה ממנהיגים- לפעול איפה שנדרש שינוי.
הפיצול הפוליטי של הקהילה לא נולד היום. תמיד היו הומואים ימניים, הרשתות החברתיות הפגישו ביניהם ויחד אזרו אומץ ויצאו מהארון הפוליטי (מוזמנים לקבוצת הפייסבוק "הומואים ימניים גאים") זהו תהליך דמוקרטי מבורך, והקהילה לא רק שלא מאבדת כוח פוליטי, אלא להפך, היא מגדילה את כוחה. אם פעם היה ביכולתנו לתמרן רק בצד אחד של המפה הפוליטית, היום אנו נמצאים ב-90 אחוזים מהספקטרום הפוליטי. החיבור הערכי והאידיאולוגי בין חברי הקהילה לבין אוכלוסיות שבאו מגישה לא אוהדת לקהילה מחולל סיכוי לשינוי תודעתי באוכלוסיות שבחיים לא חלמנו שיתמכו בשוויון זכויות ללהט"ב.
נתן אילן הוא יועץ תקשורת פוליטית