מכתב לאיציק שמולי
אני אוהב אותך אחי. "אחי" במובן העמוק ביותר של המילה.
מדי פעם חלפנו זה על פני זה במסדרונות הכנסת, חיוך נימוסים על פנינו. מעולם לא החלפנו מילה. והבוקר אתה יוצא מהארון בפני העולם ומספר שגם אתה הומו. אתה הוא "חבר הכנסת המסתורי" ששואלים עליו.
הגעת רחוק וגבוה במפלגתך. אתה מהבולטים מבין אלו שמצדיקים את השם "המחנה הציוני". נלחם באומץ נגד גל עכור של פוסט ציונות השוטף חלקים בציבוריות הישראלית. ובכל זאת – בעניין "שלנו", שמרת על שתיקה.
והיום אני יכול כבר לומר – כאבה לי שתיקתך. כי גם בשתיקה יש מסר - מסר רע מאוד. שיש במה להתבייש, שיש מה להסתיר, שיש איזה קלקול או פגם שאסור שידעו. גם אם לא לכך כיוונת, ואני מאמין שלא לכך כיוונת, הבט על השתיקה הזו מעיניו של נער בן 15 המגלה לראשונה כי הוא שונה מחבריו. היית שם פעם, כולנו.
מה רצינו אז, זוכר? רצינו קבלה של עולם המבוגרים, רצינו דמויות להיאחז בהן. לראות שזה בסדר, שלא קרה אסון. שעוד נדע להיות מאושרים. שלא נצטרך להחזיק את המשא הנורא הזה - הסוד, עמוק בלב.
שנוכל לאהוב.
"עשו מה שאתם רוצים בביתכם – אל תחללו את המרחב הציבורי" הייתה הקריאה, בתמצית. כאילו אנחנו מקולקלים, דפוקים, מדבקים, מחללים מעצם קיומנו. ובדיוק נגד ההתבטאויות והמעשים האלה – יצאנו מהארון. כי אין לך תרופה טובה לניפוץ הדעות הקדומות, למיגור השנאה, זולת פתחון לב. כי מילים שיוצאות מהלב – גם נכנסות אליו.
והיום, סופסוף – עשית את הצעד הבלתי נמנע. היום אני גאה בך, היום אני אוהב אותך, היום אין בינינו מפלגות, אין בינינו מחלוקות. היום אני לצידך – ואתה לצידי.
כי זה צו השעה, איציק, ויש כל כך הרבה שנאה מסביב. כך כך הרבה, לעזאזל.
והמעשה שלך היום, חבר שלי, אחי, הוא כמו נר באפלה.
וכל עוד הנר דולק – עוד אפשר לתקן.