בחודשים האחרונים אני נפגש עם עוד ועוד חברים בקהילה הגאה שפונים לטיפול לאחר שהרגישו בלבול או חוסר שליטה לגבי יחסי מין מזדמנים, שימוש בסמים, מסיבות וצ'ילים. נכון, סמים וסקס אלה לא עניינים חדשים בקהילה ומחוצה לה, אבל זו תקופה לא קצרה שמשהו באוויר מרגיש קצת אחרת.
"האמת שהשימוש שלי התדרדר מאז 7 באוקטובר. אין לי איך להסביר את זה אחרת", ככה פחות או יותר מספרים לא מעט פונים ב'בלה דואגת', כשאני שואל אותם מתי התחילו לחוש אובדן שליטה. "זה לא שלפני זה הייתי מאה ביחס לזה, אבל המלחמה גרמה לי להבין עד כמה אני בבעיה". הפונים האלה לא לבד, בסקר* שפרסמנו בשבוע שעבר האגודה למען הלהט"ב, בלה דואגת, החברה לרפואת להט"ב והמרכז הגאה בת"א-יפו, מצאנו כי 21% מרגישים אובדן שליטה בשימוש בסמים מאז פרוץ המלחמה. אציין שהתשובות כמעט לכל אורכו היו דומות בקרב נשים, גברים וא-בינאריים.
באותה שבת שחורה נראה כאילו הכל עצר. הלם, חרדה, חוסר שליטה, חוסר וודאות, חוסר ביטחון ברמות הגבוהות ביותר, זהו מצב חסר תקדים. במשך ימים, שבועות ואפילו חודשים מאז 7 באוקטובר רבים מאיתנו לא הלכו לעבודה או הפסיקו לעבוד לחלוטין, חנויות ושירותים צמצמו פעילות, אירועים בוטלו, עיסוק בכל מה שלא קשור למצב הרְגיש לא משמעותי ואפילו אולי קצת לא ראוי. חיי הלילה נעצרו גם הם, איך אפשר לחגוג במצב כזה? בהתחלה היה נראה אפילו שאפליקציות הדייטינג נכנסו לאיזושהי תרדמת, אולי הזוועות, ההלם והכאב שגעשו ברשתות החברתיות לא השאירו להן מקום.
אצל רבים ההסתגרות והשיתוק לא יכלו להימשך זמן רב. המצב הנפשי המעורער - האישי והקולקטיבי - רק הדגיש את הצורך ההגיוני והטבעי ביציאה מהבית ובמפגש אנושי. נפתח שיח מתנצל שמבקש 'אסקפיזם' – 'לחיות' לרגעים כדי להתמלא באוויר, להתנתק לפרקים מהאסון המחריד שעוד מתרחש. באופן שמזכיר קצת סגרי קורונה, הרגלים של מפגש ויחד, בילוי ושחרור נעשו כמעט בהסתרה ובמחתרת, המצב הָרָגיש לא אפשר פומביות וחזרה לשגרה. "זה היה נראה כאילו הגריינדר מתפוצץ" סיפרו לי מטופלים, אנשים הוזמנו ל'סקספיזם', התארגנו מסיבות ביתיות, וצ'ילים הפכו הרבה יותר שגרתיים מבעבר. נוכל לראות את הדבר מתבטא בסקר, כאשר 1 מתוך 3 מדווח שהחל להשתמש מאז המלחמה בסמים בסיטואציות שלא השתמש בהן בעבר. אנו גם רואים חשיפה מאסיבית לסמים לא רק במועדונים - 52% מהמשיבים דיווחו כי נחשפו לסמים במפגשים חברתיים, 44% במפגשים מיניים ו33% בבתיהם.
הרבה מאיתנו אמנם חזרנו לשגרה מאז ה-7 באוקטובר. עבודה, פגישות, אירועים, בילויים, וגם המועדונים ובתי העסק חזרו לפעול, אבל בפועל האירוע עדיין מתמשך. המלחמה תמיד ברקע, העצימות משתנה בין תקופות ובין אזורים, אך ישנם חטופים, מפונים, תקיפות, פצועים והרוגים. חשוב להבין מה זה גוזר על הנפשות שלנו - אין לנו אפשרות לתפוס, להבין ולעבד את מה שקורה כאן מאז 7 באוקטובר, למסגר אותו בעבר ולהשאיר מאחור. הגוף והנפש נמצאים עדיין בדריכות ואנחנו חשים מתח וחרדה באופן מודע יותר או פחות. מצד שני, אנחנו ממשיכים 'כרגיל' בתוך האסון המתגלגל - דבר שדורש ניתוק כבד ויום יומי מהמציאות.
אבל 'אסקפיזם' לא בהכרח פשוט לתפעול כעת. למשל, 58% העידו שהשימוש בסמים קשור בבירור במצב הרגשי שלהם, ויותר מ-40% העידו כי הם צורכים יותר סמים מבעבר. השחרור במציאות כזו קשה יותר מאשר במציאות נורמלית, ודורש 'ניתוק' גבוה יותר – אם בפעילויות אינטנסיביות שיאפשרו ריחוק מהמחשבה והרגש, ואם בצריכת חומרים שיאפשרו זאת. אבל כשניתוק הופך להרגל, קשה להבין לעיתים מה אנו רוצים באמת, אנו נותרים עם תחושה של חוסר לא ברור, תסכול ואולי אפילו אשמה. "לפעמים אני בסטוץ או בצ'יל ואז תוך כדי חושב לעצמי שבתכלס אני בכלל לא חרמן. אני פשוט לא רוצה להיות לבד עכשיו, ויש שם תחושה כזו של יחד לקצת". מנגד, 'החיבור' למציאות קשה מאוד כרגע. 'נחיתה' למציאות הבלתי נסבלת, לצד השימוש המוגבר, מסבירים אולי את ה'דאון' לאחר השימוש שדווח ע"י רבים, הן במצבי רוח (38%) והן בכאבים פיזיים או תחושת ערפול (11%).
הנושא לא שמור לקהילה הגאה. שימוש בחומרים נמצא בעלייה משמעותית בציבור כולו, כך גם בתרופות מרשם לחרדה ודיכאון. מחקרים רבים מראים כי מתח וחרדה, מצבי קצה ואירועים טראומטיים עשויים להגביר במודע או שלא התנהגויות קצה סיכוניות מכל סוג שהוא, ביניהם גם סקס סיכוני או שימוש בחומרים ממכרים. כשהמצב הכללי בקצה – החברה כולה תלך לקצה. האמת שאם נחזור עוד לפני השבת השחורה, נזכר שהמצב היה קשה לחלקנו כבר לא מעט זמן לפניה, בתוך תקופה ארוכה של זעם, הפגנות ושיבושים, של פילוג חברתי ושל אי וודאות לגבי המשך החיים כאן. ביחס לקהילה הגאה לא נוכל להתעלם מחשש כנה ואמיתי שעולה לגבי שלילת זכויות, או מגילויי הומופוביה שגברו בשנה וחצי האחרונות בקרב חברי כנסת, בתקשורת ובחברה.
כבר ב-7 באוקטובר היה ברור שהמצב פוגש את הציבור כולו בנפש, ושעם הזמן יצופו עוד ועוד קשיים. בחודשים האחרונים אנו מקבלים בארגוני הקהילה הגאה פניות רבות של חברות וחברים מודאגים בנושא, ונראה שאנשים מעוניינים להסתכל למצב בעיניים באחריות. אנו בארגונים מציעים מענים שונים, ייעוץ וטיפול באובדן שליטה בסמים או במין ובימים אלה מרחיבים אותם. כמחצית מהמשיבים לסקר סיפרו שניסו להפסיק או להפחית שימוש בסמים, אך בודדים העידו שניסו לפנות לסיוע בעניין. אנו מציעים לא להישאר עם זה לבד, גם אם עולה מחשבה של 'מי אני שאטפל בנושא כזה בזמן מלחמה?' – דווקא אין זמן נכון מזה.
לפני כמה ימים מכר אמר לי: "קשה לרצות לטפל בזה, מה כבר נשאר במצב הזה אם לא סמים וצ'ילים". זכרו שטיפול לא אומר בהכרח להפסיק לצאת למסיבות, לקיים יחסי מין או לצרוך סמים, אלא לחשוב ולהתבונן בהם יחד, ללא שיפוטיות, על מנת לחוש שליטה לגביהם מחדש. הקושי במסיבות, בסקס ובסמים בפרט יתחיל לצוץ כשהם משפיעים בהדרגה (אך לעיתים בהידרדרות מהירה) על התפקוד הכללי בתחומי החיים – מצבי רוח, תשישות, שינוי לו"ז, ציפייה מוגברת אליהם וכו' – כשלא ברור אם אתה מנהל אותם, או הם מנהלים אותך. במצב הזה שווה לעצור ולחשוב מה עושים.
אסיים בשני נתונים מהסקר שמציגים דבר משמעותי ביותר, אולי אפילו מעודד. שליש מהפונים לעזרה דיווחו שפנו לחבריהם, לעומת אחוזים בודדים שפנו לעזרה מקצועית או משפחה. לצד 42% שמספרים שדואגים לחברים, אפשר להבין אולי מהי המשמעות של חברות וחברים כמקור תמיכה. חשוב כל כך להיות שם אחד עבור השני, לפתוח שיחות בנושא על אף המבוכה, לבקש עזרה או להגיד 'אני קצת דואגת לך', ואפילו להפנות בחמלה וללא שיפוטיות לעזרה מקצועית.
עידו בטיש, עו"ס ומטפל, מנהל השירות הפסיכוסוציאלי של בלה דואגת – שירות ייעודי לטיפול בלהט"ב בדגש על יחסי מין, היכרויות והתנהגויות סיכוניות.