נולדתי כבת למשפחה דתית (כיפה סרוגה). המשמעות של חיים בבית דתי, זאת ההפרדה הברורה בין גברים ונשים, ובפרט בלבוש. הייתי ילדה ממושמעת ובת ככל הבנות, לבשתי חצאיות, גרביונים ונעלי לכה, לא הייתה לי בחירה. קניית בגדים עם אמא שלי הייתה חוויה טראומתית עבורי, אף פעם לא הרגשתי בנוח ולא הבנתי למה.
בכיתה ח' ראיתי את הסרט "ינטל", שבו הדמות הראשית היא בת שנולדה למשפחה דתית-יהודית מאירופה, אשר בסתר מאוד רצתה ללמוד תורה למרות שהיא בת. אחרי שאביה ואחיה נפטרו, היא לובשת את הבגדים של אחיה המנוח, מחליפה את השם שלה ל"אנחל" ויוצאת לעולם כבן, מגיעה לישיבה, לומדת תורה ומתחברת עם כל הבנים. אני ממש זוכר את היום שראיתי את הסרט, זה היה ערב פסח. אחרי הסרט בהיתי בתקרה שעות והבנתי עד כמה הוא מדהים ואיך אני מתחבר נפשית אליו, אבל מהר מאוד הדחקתי את המחשבה הזאת בטענה כי דברים כאלה יכולים לקרות רק בסרטים.
בגיל 12 הסתפרתי קצוץ, משהו שלא היה מקובל בכלל בחברה שגדלתי בה. יותר מאוחר הארכתי שיער, אך הוא תמיד היה אסוף בצמה צמודה. לאחר כשנה, התחילו תהיות רבות לגבי הדת והחיים, נכנסתי לסוג של דכאון שהמשפחה שלי ואנשי מקצוע לא ידעו איך לעזור ומה הבעיה, וגם אני בעצמי לא ידעתי להסביר מה עובר עליי - אני והם לא העלינו על הדעת את השוני המגדרי כאופציה. בגיל 16 התחילו לי המחשבות על הנטייה המינית, הרגשתי שהחברה הכי טובה שלי היא קצת מעבר לזה, אך רק כעבור מספר שנים הכרתי נשים, ניהלתי מערכות יחסים והגדרתי את עצמי כלסבית. לאחר הלימודים עשיתי שנת שירות וחזרתי בשאלה, אני זוכר בבירור את ההתרגשות של הפעם הראשונה כשלבשתי מכנסיים.
בגיל 25, למדתי תואר שני למדעי המחשב ועבדתי במשרה חלקית. באותה שנה התחילה סצינת הופעות הדראג קינג ב"שושן" (פאב לקהילה הגאה בירושלים) שמשכה אותי והפכה לנקודת מפנה בחיי. לאחר מספר הופעות שראיתי עברה בי המחשבה שאני גם רוצה להופיע, הפתעתי את עצמי במחשבה הזאת ובסופו של דבר החלטתי שאני עושה את זה למרות שהייתי ביישן. לפני ההופעה סיפרתי לידיד שלי מהעבודה שאני הולך להופיע, הוא הלווה לי בגדים, התאמנתי שעות בחדר שלי, התאפרתי בזקן ועשיתי הרבה פוזות מול המראה. הגעתי ל"שושן" בערב המופע, בחרתי את השיר "פחות אבל כואב" של יהודה פוליקר, התרגשתי והייתי מאוד מחובר למילים של השיר. זה היה עולם התוכן שלי באותה תקופה.
ההופעה הייתה חוויה מרגשת והמשכתי להופיע עוד מספר פעמים. שם הבמה שלי היה "אנחל" (בהשראת הסרט "ינטל") - הייתי מגיע לבוש כבן והיו פונים אליי בזכר, ככה התחלתי להרגיש לאט לאט מה זה אומר להיות בן. באותה תקופה גם הייתי חבר בפורום של מופיעי דראג וחברים. שם דיברתי בזכר ונוצרה סביבי חברה מצומצמת ונוחה בה אני לא חייב להגדיר את עצמי, ובאופן טבעי אני יכול לדבר בזכר בלי מחויבות.
כשראיתי בחור טרנסג'נדר ב"שושן" לראשונה בחיי נדהמתי, נדהמתי מהאפשרות, התחלתי להתעניין, לחקור ולקרוא על הנושא. הייתי בתקופה של בירור עצמי ולא ידעתי אם אני מסוגל לעשות את זה (שינוי מין היה נשמע לי כמשהו רחוק ממני). באותה תקופה הכרתי את הגר, זוגתי הנוכחית אותה שיתפתי מתחילת הקשר שלנו על הרגשות והתחושות הפנימיים לגבי המגדר שלי.
לאט לאט גם בחיים הפרטיים שלי התחלתי לקנות בגדים יותר גבריים וכבר פחות התחברתי לבגדים שהיו לי בעבר. היה לי חשוב להדגיש את הגבריות שבי, החברה קיבלה אותי וחשבה לרוב שאני פשוט לסבית גברית. התחלתי ללכת למפגשי תמיכה לאנשים טרנסג'נדרים של ד"ר אילנה ברגר, ושם ראיתי שאני לא לבד, שזה קיים וזה אפשרי, שיש נשים וגברים בגילאים שונים לפני ואחרי שינוי. שמתי לב במיוחד לגברים טרנסג'נדרים מבוגרים, ראיתי כמה הם מאושרים, שלא מדובר בקושי שאני לא אוכל להתמודד איתו, והתחילה להתגבש אצלי ההבנה שאני רוצה לעשות את זה.
הדבר הראשון שעשיתי זה להסתפר קצר, וכשראיתי את סבתי חולת האלצהיימר לראשונה אחרי התספורת היא פנתה אליי ושאלה אותי "למה אתה לא עם כיפה?", לא ידעתי איך להגיב. מצד אחד שמחתי שהיא רואה בי גבר, ומצד שני חששתי שמישהו מהמשפחה ישמע כי עוד לא שיתפתי אותם בתחושות שלי. הקשר שלי עם המשפחה שלי הוא פתוח, הם קיבלו את נטייתי המינית ואת הופעות הדראג, אך עדיין נלחצתי ופחדתי מאוד לשתף אותם בדיספוריה המגדרית שהרגשתי, לא ידעתי איך לספר להם וזה עיכב אותי בכמה חודשים שהרגישו כנצח.
לבסוף ולמרות כל החששות, יצאתי מהארון כטרנס מול המשפחה שלי , הסברתי להם וחיברתי אותם למקום ממנו אני בא - שנוח לי מאוד להיות גבר לא רק על הבמה, שאני חבר בקבוצות בהם פונים אליי בלשון זכר וזה מרגיש לי מאוד נכון, אני רוצה לעשות שינויים פיזיים לכל החיים. שיתפתי אותם על כל המחקר שלי, הבדיקות שעשיתי וזה עזר להם להבין שאני לא היחיד בעולם.
הם לא חשפו בפניי את הקושי שלהם כי הם ידעו שאני צריך להתמודד עם הקושי שלי ולא רצו להעמיס עליי. הם בכו, חיבקו והיו מקסימים, אמרו שהם רוצים לדעת עוד על הנושא וביקשו שאחשוף אותם למידע נוסף. בהמשך הפניתי אותם לד"ר אילנה ברגר, הם נפגשו איתה כדי להתייעץ כיצד לספר לאחים ולאחיות שלי ואיך להתמודד עם זה. אחרי חודשיים בערך סיפרנו גם לאחים שלי, לקח להם זמן להבין על מה אני מדבר, זה נושא שמאוד רחוק מהעולם שלהם, ואין ספק שאחרי שסיפרנו להם ירדה לי אבן ענקית מהלב, זאת הייתה הרגשה מטורפת שאיפשרה לי להתחיל את השינוי המיוחל ולהתחיל עם הטיפול ההורמונלי.
בנוסף לשינויים הפיזיים בגופי עקב לקיחת הורמונים החלטתי גם לבצע ניתוח להסרת חזה. לאחר מספר בירורים מצאתי כי באותו הזמן לא היו מנתחים מומחים בארץ לניתוח מסוג זה, אז השתמשתי בחסכונות כדי לעשות את הניתוח בחו"ל. קבעתי ניתוח אצל מנתחת במרילנד, והגר ליוותה אותי ותמכה בי לאורך כל הדרך. זאת הייתה חוויה חיובית - הרגשה של חיים חדשים. לאחר תקופת ההחלמה מהניתוח התחלתי ליהנות מהתוצאה ועשיתי דברים שלא הייתי עושה לפניו כמו לאהוב את עצמי במראה, לעמוד זקוף ולרוץ בחופשיות.
תוך כדי ובעקבות השינוי הפיזי עלתה השאלה אצל הגר לגבי נטייתה המינית, הרי הכרנו כלסביות ועכשיו אני גבר. היום היא מגדירה את עצמה כביסקסואלית. אנחנו נראים כזוג סטרייטים טיפוסי ולכן אנחנו דואגים לא לדבוק בסטריאוטיפים גבריים ונשיים ולדגמן זוגיות סטרייטית אחרת, בנוסף אני מסתכל על דברים קצת אחרת, מבין קצת יותר את הצד הגברי, ושמח שיש לי זוית ראיה ייחודית.
אני מרגיש צורך לפעול לטובת הקהילה הטרנסג'נדרית, זה עושה לי טוב וחשוב לי להישאר חלק מהקהילה, לא לשכוח מאיפה באתי. הקהילה הטרנסג'נדרית מוחלשת בחברה, ובפרט מוחלשת בתוך הקהילה הלהט"בית. אני מתנדב קרוב לשנתיים בארגון "חושן" (מרכז החינוך לסובלנות של הקהילה הגאה בישראל), ואני שמח על כל פעילות שהשתתפתי בה. אני מרצה בפני תלמידים ואנשי מקצוע ומספר את הסיפור האישי שלי, בשאלות בסוף אני אומר כי אני רק דוגמה אחת מתוך קהילה מגוונת ורחבה, חשוב לי להדגיש את האישיות שלי ולהסביר שטרנסים הם בסופו של דבר אנשים כמו כולם, להעלות כמה שיותר את המודעות ולטשטש את הגבולות בין המגדרים. בנוסף, אני פעיל גם ב"פרויקט גילה" להעצמה טרנסית שצמח בשנת 2011 מתוך הקהילה הטרנסית ולמענה, זאת קבוצה אקטיביסטית הפועלת לשינוי מציאות החיים של חברי הקהילה ושל א/נשים שונים מגדרית, ושמה דגש על העצמה אישית, תביעת זכויות ודרישת גישה למשאבים והזדמנויות.
כיום אני גר במושב עם הגר זוגתי, בעל תואר שני, עבדתי שנים בהיי-טק, אך כרגע החלטתי לקחת הפוגה קלה מהעבודה כדי לגלות קצת את עצמי, לעשות דברים שאולי נמנעתי מהם בשנים מוקדמות יותר כי לא הייתי במקום שליו עם עצמי.
אני לא אמיץ שעשיתי את השינוי, פשוט לא הייתה לי ברירה אחרת.
* את הטור ערכה הילה אזולאי כחלק מפרויקט הגמר שלה "פרסונה"