אם תשאלו מישהו ברחוב מי זה רואי מימרן, הוא יענה לכם שזה הנער ההוא עם החולצה המפורסמת שעשתה רעש לפני הבחירות האחרונות, שלקח על עצמו להילחם בהומופוביה. יכול להיות שהוא יזהה את רואי מהסרטון החדש, בו הוא זועק לשמיים על הזכות לחיות חיים נורמליים במדינה דמוקרטית, בלי שיבוא איזה רב שמייצג את הציונות הדתית ויגיד שהאבות שלו ואמא שלו הם אנשים סוטים וחולים.
>> בחנו את עצמכם: האם אתם הומופובים?
>> "שתיהן האימהות שלי והפן הביולוגי לא משחק תפקיד"
כמובן שיש גם כאלו שיגידו "מי זה הרואי הזה? לא מכירים אותו", והאמת, אתם באמת לא מכירים אותי. אני לא נער פוסטר, אבל בחיים שלי שזורים חלקים מההיסטוריה של הקהילה הלהט"בית בישראל. ההורים שלי היו מחלוצי הדרך כשהביאו אותי לעולם. כשעדיין היה נדיר למצוא חברי קהילה עם ילדים משלהם. כשהמושג הורות אחרת לא היה באוויר בכלל. ועכשיו אני כאן, מבקש שתכירו אותי, את המלחמה שלי והתלאות בתוך החברה הישראלית האכזרית לפעמים. אני לא שונה, והמשפחה שלי לא שונה. אני ילד נורמלי שגדל בבית נורמלי. בית של חום, בית של חינוך לאהבת האדם, להענקת אהבת חינם. בית מושלם.
אז מה חשבתם? שהכל נהדר? ממש לא. בשנת 2006 עליתי לכיתה א'. רציתי לשחק עם החברים כדורגל בהפסקה, לצחוק ולעשות שטויות, ללכת לחבר הביתה ולשחק משחקי קופסה. זה כל מה שרציתי, אבל לא קיבלתי את הדברים שכל ילד בגיל הזה מבקש לעצמו. את השטויות שהייתי אמור לעשות עם חברים, הייתי עושה עם אמא בבית. ללכת לחבר הביתה או לשחק משחקי קופסה? גם לא, הייתי הולך לדובי שלי ומשחק איתו, בוכה ומחבק אותו כל יום מחדש, כי חברים לא היו לי. אני כותב את זה והדמעות חונקות את גרוני, אותן חוויות קשוחות שעברתי חוזרות אליי ומציפות כל הזמן מחדש.
"אבא, מה זה הומואים בכלל?"
יום אחד, בכיתה ג', חזרתי הביתה ושאלתי את אבותיי בבכי מר, "אני לא יודע מה הם רוצים ממני, מה זה הומואים בכלל? אתם כאלה?". ילד תמים בכתה ג' שמתקיל את הוריו. ואז קרה הרגע שלא אשכח, הם הושיבו אותי בקרבתם ואמרו לי: "כן, ילד שלנו, אבא ופפי זוג, הומו זה בחור שנמשך אל בחור ואנחנו כאלה. אבא אוהב את פפי ופפי אוהב את אבא". הרמתי את עיניי השטופות מדמעות ואמרתי להם: "אני אוהב אתכם כמו שאתם, אתם ההורים שלי, אתם ההורים שרציתי שיהיו לי, אני מבטיח לשמור עליכם תמיד". ילד בכיתה ג' שמבטיח להוריו שישמור עליהם, איפה ראיתם דבר כזה?
לאחר מסיבת הפיגמות קרה דבר מדהים, אבותיי הפכו בין רגע לנערצים בקרב חבריי והוכתרו כ"הורים הכי טובים ושווים שיש". מאותו היום הפכתי בין רגע לילד אהוד ופופולרי, כזה שמסתכלים עליו בתור מי שהוא. פתאום הפכתי לחבר המגניב, המצחיק, הזורם. הילד שכולם אוהבים לאהוב (סלחו לי, כן? אני לא מנסה להשתחצן).
לא אפסיק להילחם עד שההומופוביה תעלם
זה התחיל כשראיתי את הסרטון של חברי מפלגת 'הבית היהודי'. אמרתי לעצמי, אין מצב שאני שותק. פניתי להוריי בבקשה שיכינו לי חולצה ועליה הכיתוב "אני בן לשני אבות ואני לא מתנצל", ואז זה בא: אני מול ינון מגל, אחד על אחד, מול חברי כנסת, חברי מפלגות ומול תיכון שלם. משמיע את הקול שלי על הזכות להיות שווה. אותו אירוע עשה באז מטורף. שיתופים, תגובות, כתבות באינטרנט תוכניות בוקר, אפילו כתבה בחדשות. כל כך שמחתי ולא מהסיבה שהנה רואים אותי שם בבית, שמחתי כי הבאתי את המלחמה בהומופוביה לקדמת הבמה, שמחתי שהראתי לאנשים דרך לאהבת חינם, אני את שלי עושה.
אם הגעתם עד לכאן ועדיין לא הבנתם מה המטרה שלי, השורה התחתונה היא ששום ילד/ה או נער/ה יעברו את מה שאני עברתי. המלחמה שלי היא למחוק מהמדינה שלנו את ההומופוביה, מלחמה של אהבת חינם, מלחמה של שיוויון זכויות ועל הזכות להיות שווה במדינה דמוקרטית. אף פעם אל תפחדו להיות אתם. תהיו אתם, תאהבו את עצמכם כי אתם הכי יפים והכי שווים כמו שאתם.