לאחר מצעדי הגאווה בתל אביב, חיפה, באר שבע וירושלים, קיימת חשיבות רבה למצעד גאווה דווקא בנצרת. מצעד במרחב הערבי יכול להביא לשינוי במגזר הערבי; שינוי שיקל על נוער גאה ערבי לגדול בביטחון עם משפחתו, שינוי שיאפשר ללהט"בים ערבים שאין להם את האפשרות הכלכלית לחיות בתל אביב או בחיפה, לקיים חיים בכבוד וביטחון בחברה בה גדלו. מצעד בנצרת יכול להביא, גם אם במידה מועטה והדרגתית, שינוי בתפיסה של ערבים כלפי להט"בים, ולבסוף אולי אף לעורר הזדהות, הבנה, וסולידריות.
מצעד שיעורר דיאלוג ולא אנטגוניזם, מסוגל לנפץ את מסך השתיקה בחברה הערבית בעניין, ולשבור את דלתות הארון במגזר הערבי. על מנת למתן את ההתנגדות למצעד חשוב לרתום את ההנהגה הפוליטית לתמיכה במצעד. ואז, כשהורה רואה את הבן ההומו של השכן צועד עם דגל הגאווה מחוץ לארון, ולצדו חברו הסטרייט, העוינות כלפי הבת הלסבית שיוצאת מהארון, זה עתה, תפחת. אולי המצעד אף יגרום להורים שבנם הומו לשאול את בנם ההומו האם השותף שעמו הוא גר בתל אביב מזה שנים הוא בעצם הבן זוג שלו?
ההזדקקות למצעד גאווה בנצרת נובעת מהמצוקה הגדולה ממנה סובלים להט"בים ערבים. גילויי אלימות, השפלה, נידוי, איומים ובידוד, כלפי להט"בים מועצמים במגזר הערבי. גילוי הזהות המינית או השונות המגדרית מסכן במקרים רבים את היכולת של נוער להט"בי ערבי לגדול בביטחון יחד עם משפחתו ובתרבותו. הגילוי במקרים רבים עלול להפוך נוער להט"בי, בין לילה, לקורבן לאלימות פיזית קשה והשפלה מצד משפחותיהם והחברה. אלימות שבמקרים רבים דוחקת אותם אל מחוץ המרחב המשפחתי-תרבותי-חברתי שלהם, לתל אביב למשל. שם הם חשופים לבידוד וניכור, להתמכרויות לסמים לאלכוהול, ניצול מיני ואף לניסיונות אובדניים.
רוחות של שינוי
לצד גילויי האלימות, נושבות רוחות של שינוי במגזר הערבי. להט"בים ערבים אמיצים, משמיעים את קולם, למרות הכל. אולי הבולט מבניהם הוא מוחמד זועבי, ערבי מוסלמי, הומו מוצהר עם למעלה מ 40,000 עוקבים בפייסבוק, הוא דובר בולט נגד הומופוביה. תאלין אבו חנא, טרנסית ערביה מנצרת פרצה לתודעה בישראל בעקבות זכייתה בתחרות מיס טרנס 2016, וכניסתה לתכנית "האח הגדול". היא סיפרה באומץ שמשפחתה ראתה בשונות המגדרית שלה מחלה נפשית. תאלין שיתפה בתכנית שסבלה מהשפלות ומאלימות פיזית מצד אביה, מסביבה משפחתית עוינת שדחקה אותה מחוץ לביתה אל תל אביב.
בתל אביב ובחיפה נוצרת קהילה ערבית בעלת קשרים חזקים ותומכים, ובמצעד הגאווה בחיפה ובתל אביב ניתן להבחין בלהט"בים ערבים רבים. ניסיונות לארגן פעילות קהילתית בחיפה ובנצרת, נקלעו לעיתים באיומים ואלימות, אך מגמת השינוי מורגשת לאיטה. עמותת "אסוואת" למשל מארגנת מפגשים ללסביות ערביות. בעבר אסוואת הותקפה באיומים שלובו בעיקר על ידי מפלגת רע"מ-תע"ל, המזוהה עם התנועה האסלאמית הדרומית, וגם מאיומים מפעילי התנועה האסלאמית הצפונית. כך למשל ח"כ לשעבר עבאס זכור מטעם מפלגת רע"מ-תע"ל, יצא בחריפות נגד הכינוס של ארגון "אסוואת" בחיפה, וטען כי כינוס של לסביות ערביות "מבייש את החברה הערבית". זכור הוסיף: "אנו מגייסים אנשי דת בשביל לקיים הפגנת מחאה נגד הכינוס ובשביל להזהיר את הבנות מקיומו".
התנועה האסלאמית מסרה בעניין אותו כינוס: "יש לבטל את האירוע, שכן החופש שאנו נהנים ממנו לא נותן לנו רשות להתנגד לטבע האדם". בהודעת הארגון נאמר, כי "עלינו לטפל בנגע החברתי הזה, וכי יש טיפול תרופתי לבעיה ממנה סובלים אנשי הקהילה". שיח' כמאל ח'טיב, סגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, הסית נגד להט"בים במאמר שהסתיים במילים: "לכל אלה [הכוונה להומואים] אני לא אומר מזל טוב אלא מאחל להם אומללות, מגפות ואיידס, סוטים! גועל שיגעיל אתכם".
ראש מועצת אבו-גוש, איסע ג'אבר, מטעם מפלגת מרצ, אירח את רמזן קדירוב, הנשיא הצ'צ'ני הידוע לשמצה. איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, בראיון לערוץ הכנסת, סירב להצהיר שהוא תומך בנישואים חד מיניים. יחד עם זאת, ישנם פוליטיקאים ערבים אחרים שגישתם משתנה. חבר הכנסת מטעם מרצ עיסאווי פרג' למשל, סירב במשך שנים להגיע למצעד הגאווה בת"א, ואף נטען נגדו שפיטר את מאמן הכדורגל ערן דורון עקב נטייתו המינית. הודות לחץ שהפעילו פעילים גאים במפלגה, נאות פרג' להגיע למצעד הגאווה בתל אביב השנה.
הורים לילדים טרנסג'נדרים נחשפים: "השמיים נפלו"
"הדפתי אותו מעלי ודחפתי אותו מהמיטה אל הרצפה"
ארגון עדאלה לזכיות אדם ועיתונאים ערבים הביעו את סלידתם מההסתה כנגד להט"בים במגזר. ח"כ עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת) קיימה השנה ישיבה בכנסת הדנה בנושא הורות נשית חד מגדרית, בוועדה לקידום האישה. במצע של מפלגת חד"ש מצוין כי חד"ש מתנגדת לאפליה של תלמידים להט"בים, וכי המפלגה קדמה חקיקה למען איסור אפליה של להט"ב בלשכות התעסוקה. לפיכך, שינוי האקלים מאפשר את רתימת ההנהגה הערבית לקיום המצעד. בתמיכת ההנהגה הערבית פעילים ערבים להט"בים יוכלו לשאת את דגלי בגאווה בראש חוצות, ולהוביל לשינוי המיוחל. וזאת כדי שיוכלו לחיות לא רק בתל אביב, אלא לצד משפחתם, כשווים בחברה הערבית.