מאז ומעולם נראה היה שלמרות ומדובר בעיתונאי ותיק, מנוסה ומקצועי, יש מילה אחת שלא מופיעה באוצר המילים של איתי אנגל - פחד. לאורך השנים הוא שם עצמו בסיטואציות מסכנות חיים מתוך אמונה כי גם הנושאים הכי קשים לעיכול צריכים לקבל תיעוד עיתונאי. דוגמה עדכנית לכך היא סרטו "איתי אנגל מלב הקרבות", בו תיעד את מלחמת רוסיה-אוקראינה. לאחרונה הוכרז כי הסרט יתמודד על פרס האמי הבינלאומי בקטגוריית התחקירים היוקרתית.
בריאיון ב"מסיבת עיתונאים", שיתף אנגל, על המסע המטלטל שחווה. מסע שלא דמיין שהולך לקבל תפנית כל כך אפלה תוך שעות ספורות בלבד. אנגל והצלם שהתלווה אליו, אדי גרלד, חשבו ששום דבר לא הולך לקרות, ושממש בקרוב הם חוזרים לארץ. "כשהגענו אמרו לנו שיש הסכם שלום. אוקראינים מקומיים לקחו אותנו לדרינק והרימו כוסית לחיי צלמי המלחמה שבאו לסקר את השלום, הם הסתלבטו עלינו והרגשנו מושפלים", אנגל נזכר בחצי חיוך.
"התקשרתי לעורכת של "עובדה" ואמרתי לה: 'בואי נחזור כבר, יש טיסה וזה מיותר, אנחנו מבזבזים כסף למערכת'. היא אמרה לי שבגלל שאני כבר כאן, שאשאר עוד יומיים. אני מבין בזה, אז עניתי לה: 'תאמיני לי, לא יקרה כלום'. שש שעות אחרי זה המלחמה התחילה. לא היה לנו מושג מה יקרה, כמו שלאוקראינים לא היה מושג, ולא ניסינו להסתיר את זה כל הסרט. ירי, נפגעים, הרוגים, לנסות להבין מה קורה ולאין אנחנו הולכים".
בדרך כלל גם במציאות נורא כאוטית אתה מרגיש שהמתעד מגיע עם איזשהי תוכנית. את הכאוס של אוקראינה ממש רואים אצלך בעיניים.
"נכון. בנסיעה הבאה לאוקראינה כבר הייתה לי יחידה שידעתי שאצטרף אליה ותחקיר ראשוני. כאן ממש לא היה כלום. אני חושב שחלק מהכוח של הסרט היה שביום הראשון ניסינו את המצלמות. צילמנו מועדוני לילה, מסעדות וחיים בכיף, קייב היא עיר עם שיק, אז הרגע שבו מתחילים טילים היה כל כך קיצוני. מאותו רגע אנחנו וכל אוקראינה היינו במצב שבו לא יודענו מה יקרה".
אנחנו רגילים לראות אזורי לחימה, אבל בסרט הזה אנחנו רואים עיר שמתפקדת ופתאום בשנייה זה גיהינום. הייתה התלבטות שלך ושל הצלם שאיתך אם להישאר שם או לחתוך הביתה?
"כן. בפלישה הרוסית בימים הראשונים של המלחמה, הם שלחו 64 ק"מ טור שריון לקייב. משרד החוץ הישראלי ארגן אוטובוס לאסוף את כל העיתונאים, לא ידעתי אם לעלות עליו או לא. שיניתי את דעתי כמה פעמים ובסוף החלטנו להישאר. אני לא אומר את זה כי בגאווה של איזה גבר אני שנשארתי, כי איך שהאוטובוס יצא רצתי אחריו כדי לתפוס אותו, כמו בסרטים המצוירים, כי הגיעו תמונות לווין שרואים את טור השריון שבדרך".
"החלטנו ללכת למקום שממנו הטור הגיע, אמרנו שאם אנחנו פה אז ננסה. שם התחילה המלחמה. צילמנו דברים שחשבנו שיש אותם רק באירופה בשחור לבן ממלחמת העולם השנייה. אלפי פליטים שהפכו למיליוני פליטים, גופות, הרוגים, ערים הרוסות לגמרי".
כשאתה מקבל החלטה להישאר, זו החלטה מסוכנת לך ולצוות שלך, מה התפקיד שלך כעיתונאי שם?
"לתעד, לא לתת פרשנות. להראות מה קורה מבפנים ולא מה יהיה מחר, לנסות להיות שם כמה שיותר".
"הייתה לי שיחה, אולי הכי קשה בכל הקריירה. אבא התקשר כי שמע שאני לא רוצה לעלות לאוטובוס ובארץ פרסמו את זה בצורה סנסציונית כאילו אני מסרב. אמרתי לו: 'תקשיב יש לי דרך לצאת, ואם ארגיש שזו סכנת מוות באמת יש לי דרך ואנשים', אבל נעשיתי חלש", הוא מגלה בכנות. "בכל נסיעה אני לוקח שני כדורי הרגעה כדי שיהיה. היו לי עשרות נסיעות ואף פעם לא לקחתי כדור. ביממה הזו, שטור השריון מתקרב וקיבלתי טלפון מאבא, לקחתי את שניהם".
הרגת אותי עכשיו עם הטלפון מאבא.
"בכל הטירוף הזה דברים מתחילים להתבהר לך ונורא ברור לך מה את עושה".
כשיש לך יש לך אישה וילד, זה לא שיקול שעובר?
"אני אעשה לך את זה נורא פשוט: אם אשתי תגיד לי שאני לא נוסע, לא אסע".
"אתם לא תראו בסרטים שלי לאין אני לא נכנס. וזאת קבלת החלטות של כל כמה דקות. אתם לא רואים את המקומות שבהם אמרתי לכתבת: 'את לא נורמלית שאת נכנסת לשם, אני לא'. אני יודע שזה נשמע מגוחך למי שרואה את הסרטים שלי, אבל הילד גורם לי להתנהג אחרת", הוא משתף. "אני לא מפסיק את מה שאני עושה כי אני באמת מאמין בדבר הזה שנקרא עיתונאות. אוי ואבוי אם עיתונאי יחליט שבגלל שמשהו קשה לעיכול או מסוכן הוא לא יקבל תיעוד. כל עוד יש אישור מהבית וכושר נפשי ופיזי אז אעשה את זה. אלו שנים אחרונות שאפשר לעשות את זה".
למה אתה אומר את זה?
"כי מתישהו פיזית ומנטלית זה יהיה קשה מידי".
"מה שמתחיל באמת לערער את הנשמה זה שיותר ויותר אנשים שצילמתי כבר לא בחיים. מתחיל להיות לי שיקול בראש, שאם אסע עוד פעם אני אנסה פחות להקשר, כי אני נקשר מאוד לאנשים שסטטיסטית יש סיכוי שלא יהיו פה. שזה בולשיט כי הסיבה שאתה יוצא זה בגלל שאתה מתחבר לאנשים".
ומה בנוגע לטקס, אתה מכין נאום? איך מגיעים לאירוע כזה?
"אני אוהד 'הפועל', אני פסימי מלידה, אין שום סיכוי שאני אזכה. בגג אני אלבש את החולצה שאני לובש עכשיו. אנחנו לא תכננו לנסוע, צריכים להחליט אם נוסעים או לא, זה עוד לא ברור. בדוקומנטרי מחליטים על הרגע".