בבוקר שישי האחרון, הלכה לעולמה שדרנית הרדיו והתסריטאית הדר תדמור, לאחר מאבק של ארבע שנים במחלת הסרטן. היא הייתה בת 41 בלבד במותה. תדמור שידרה ברדיוס 100FM קרוב ל-20 שנה, והנחתה את תוכנית הערב המוזיקלית "סלקט". היא גם כתבה לשורה של תוכניות טלוויזיה, בראשן "היהודים באים" של תאגיד השידור הישראלי. היא עבדה כתסריטאית גם בתוכניות "שב"ס", "היום בלילה עם גורי אלפי", "צפוף" ועוד.
עם הידיעה על מותה, בעמוד הפייסבוק של תוכנית הרדיו שלה נכתב: "הדר, את תמיד תהיי האישה הכי טובת לב, מדהימה, אנושית ובעלת שמחת החיים המאירה שפגשנו אי פעם. שדרנית כה מסורה ואדיבה בתוכנית שהפכה בזכותך למנת האסקפיזם היומית. תודה לך הדר על כל הרגעים והחוויות איתך ולצידך שלעד יהיו חקוקים בזיכרוננו. תנחומינו למשפחת תדמור-דוידוביץ' היקרים". אתמול, הובאה תדמור למנוחות, וברדיוס 100FM שידרו לזכרה את אחת מתוכניותיה. כעת, בשיחה עם mako, מספר הבעלים והמנכ"ל של רדיוס 100FM - דוד בן בסט - על דמותה המיוחדת של תדמור ועל האובדן הכבד שספגו אנשי התחנה.
ידעת על המחלה של הדר? דיברתם על זה?
"כן. אני יכול להגיד לך ששמרתי לה מקום מתחילת הקורונה, כבר חשבנו שהיא חוזרת - היא קבעה שהיא מגיעה, ואני אמרתי לה שאני שומר לה את המקום. שלוש שנים אני שומר לה את רצועת השידור שלה, לא לקחתי אף אחד (במקומה). להיפך, אמרתי לה כשהיא תחזור אני אוסיף לה עוד שעה. והיא כתבה לי 'אני רוצה לחזור, אני מתה לחזור'".
איך היה לעבוד איתה?
"הגיוס שלה לרדיו היה מהרגע להרגע. בדרך כלל אתה רואה הרבה אנשים, אתה פוגש אנשים שאתה רוצה לראיין אותם כדי להיות קריינים או שדרנים, ואיתה זה היה צ'יק צ'ק. אתה נכבש עם הצחוק, עם האהבה שלה לבני אדם. היא הקרינה את זה בשידור. כל מה שיגידו עליה, זה יהיה רק מעט ממה שהיא הייתה באמת.
"בדרך כלל כשאדם מת, אומרים עליו את כל המילים הטובות - אבל היא אחת שזכתה בזה. לא בגלל שהיא מתה אומרים עליה את המילים האלה, אלא כי היא כזאת. אני יכול להגיד עליה רק דברים טובים. גם חברה טובה, גם שדרנית מעולה, גם צוחקת, גם סוחפת את כולם באופטימיות שלה. לפני חודשיים היא הביאה ילדה לעולם בהליך פונדקאות, כשהיא חולה; היא התמודדה, עם כוחות נפש, ואני מכיר מעט מאוד אנשים כאלה. היא תמיד הייתה אופטימית - וזה מה שהחזיק אותה כל כך הרבה שנים. הדר הייתה חולה די הרבה זמן. גם כשהיא הפסיקה לשדר, כולם היו איתה בקשר: כולם מאוד אהבו אותה".
מה היית רוצה שיזכרו ממנה?
"את הצחוק. היא לא ידעה להיכנס בלי שכולם מסביבה יתחילו לצחוק, עם הצחוקים שהיא הייתה עושה באולפן".
זה היה ככה גם אחרי שהיא חלתה?
"כן, גם כשהייתה חולה. כשרק התחילה המחלה. אתמול שידרנו את התוכנית שלה - ואם תשמע את התוכנית, זה הכל צחוקים. זה פשוט היה כיף לשמוע אותה. והתגובות שקיבלנו? מאות, אולי אלפי תגובות, של אנשים שהתחברו אליה דרך השידור. היא הייתה יחידה ומיוחדת".
יניב ביטון הכיר את הדר כתסריטאית מוכשרת ושנונה, ובשיחה עם mako סיפר על העבודה איתה בתוכניות כמו "היהודים באים" ו"שב"ס": "אני באופן כללי מעריץ כותבים. המלאכה הזאת נראתה לי תמיד מופלאה ולא מובנת, וכותבים מוכשרים כמו הדר הערצתי על אחת כמה וכמה. איזה עונג זה היה להיכנס לחזרת קריאה, לקרוא את השורות המדויקות שנכתבו, לקלוט את הטירוף שעולה מהטקסט, להרים את המבט ולחפש מי כתב את הדבר הזה. ואז לקלוט בקצה השולחן את הדר מחייכת בצניעות ובחיוך תמים, ואני חושב לעצמי בתדהמה - מה? יכול להיות שהמילים המופרעות האלו יצאו ממנה? אז מגיע השלב שצריך לשחק את הטקסט ולתת לו לחיים וזה כל כך קל ופשוט כשזה כתוב טוב. פשוט לעשות את זה.
"הייתי רוצה שיזכרו מהדר את המערכונים הגאוניים באמת מ'היהודים באים' ו'משב"ס'. מערכונים שנכתבו עם המון נשמה ושתמיד מעבר לצחוק הסתתרו מאחוריהם חוכמה גדולה. אבחנות מדויקות על ישראל ועל ישראלים ויהדות ובכלל".