לפני כשנה ראיינתי את אהוד ברק למגזין mako על תקן אחד מהאנשים המשפיעים של 2017 (לצידו היו שם בין השאר הפוליטיקאים המודחים אבי גבאי ואיילת שקד, ללמדכם עד כמה מהר חולפת השפעת עולם). זו היתה נקודה מעניינת בציר הפלירטוט הארוך והמתעתע שניהל ברק עם רעיון הקאמבק הפוליטי. ברק עמד עדיין בסירובו להודות כי הוא שוקל חזרה לחיים הציבוריים, אך גם לא שלל זאת על הסף. הקאמבק לא היה הפיל שבחדר שאין לדבר בו, אלא פסנתר הכנף שעומד בפינה ומחכה שהמאסטרו יתיישב על השרפרף. ברק טען שהוא ישמח "אם לא ייווצר מצב שאני אצטרך להתלבט בזה ברצינות", שהוא "לא חושב שהוא צריך לחזור" ושהוא לא בטוח שזה "יעזור להשפעה שלי ולא יקטין אותה". מה נשתנה?
בחירות 2019 א', זה מה שנשתנה.
סיבוב הבחירות הראשון של השנה אמנם לא הוביל להקמת ממשלה, אבל טרף במידה רבה את המערכת הפוליטית לקראת הסיבוב השני – בוודאי באופן שבו משקיף עליה ברק כמצביא פוליטי המחפש נתיב פריצה. מפלגות השמאל התרסקו; כחול לבן היא מפלגה גדולה אבל מגומגמת, עתירת פגמים ונטולת רוח קרב; ונתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה בעוד שעון חייו הפוליטי מוסיף לתקתק בווליום הולך וגובר. המבוי הסתום שאליו נקלעה הכנסת מחייב ממילא רישאפל – וברק זיהה זאת כרגע הנכון להתיישב אל השולחן ולבקש מהציבור הישראלי שיחלק לו קלפים.
השמאל המצומק
נפילת מפלגות השמאל הותירה בגוש אדמה חרוכה, תנועות מפוררות ואלקטורט אובד עצות. אכזבת המצביעים – הן מתנועותיהם והן מברירת המחדל הממורכזת והמבולבלת – מאפשרת לברק להמשיך את מיצובו הטוויטרי כמתאבק היחיד שיכול לעלות לזירה עם נתניהו ולהוריד לו סנוקרת מנצחת. יש מרחק גדול בין ציוצים וסרטוני וידאו ברשתות חברתיות לניצחון בקלפי – בוודאי במקרה של ברק שמהווה עבור השמאל טראומה יותר מאשר תקווה – אבל לארטילריה האנטי-ביביסטית של ברק יש קהל יעד שהולך וגדל ככל שהתיעוב והחרדה משלטון נתניהו ושותפיו מתעצם. רבים ממצביעי השמאל סולדים מברק; רבים מהם יבלעו את הגלולה אם הוא יגלם הבטחה אמיתית למהפך. הם מאסו בברק, אבל בביבי הם מאסו יותר.
העבודה ומרצ עומדות לבחור שוב יושבי ראש, אך איש מהמועמדים אינו מנהיג העומד בקנה המידה של ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר ואינו מסכן אותו כאופציה שמאלית מלהיבה וסוחפת עד כדי אתגור נתניהו ואפילו גנץ. להפך; לפחות בכל האמור במפלגת העבודה, ברק – יושב ראשה לשעבר – עשוי להיות קברנה (ולא בפעם הראשונה).
ברק העיד שפניו לחיבורים. אין זה מפתיע; הוא הרי האיש שעמד מאחורי קמפיין "בלי איחוד הקול אבוד" בבחירות הקודמות. הוא גם מבין היטב שאין לו סיכוי להביס את נתניהו לבדו, בטח לא כשכחול לבן בזירה וכשהשמאל מחלק את קולותיו בין שברי מפלגות. בחירות מנהיגים חדשים במרצ ובעבודה ישרתו את חזונו לתנועת שמאל גדולה, ישראל אחת סטייל – כל עוד, כמובן, התנועה הזו תתייצב מאחוריו. סימה קדמון פרסמה לפני שנה וחצי שברק נפגש עם סתיו שפיר ודירבן אותה לרוץ לראשות העבודה; אבל לא יעלה אפילו על הדעת שהוא יסכים להיות מספר 2 שלה, של איציק שמולי או של עמיר פרץ (לו פירגן על כיפת ברזל רק לפני שבועיים). ברק, בכל דרכו הפוליטית, הסכים להיות מספר 2 רק לשניים – נתניהו ורבין – וגם זה רק בממשלות ישראל.
המרכז המגומגם
האפקט השני של בחירות 2019 א' הנוגע לברק הוא כחול לבן. ההישג האדיר של מפלגת הגנרלים (הקודמת, לברק כבר יש מפלגת גנרלים משלו) ניזון מסחף מצביעי שמאל אל האלטרנטיבה המשמעותית היחידה לנתניהו. אבל קולות החריקה שגילתה האלטרנטיבה הזאת עוד בקמפיין הבחירות הקודמות הפכו מאז לרעש סטטי של מסרים סותרים, רעיונות עמומים וקרבות אגו מאחורי הקלעים.
למרבה האירוניה, הבעיה של כחול לבן איננה רעש אלא להפך – שקט. היא לא מייצרת סדר יום, לא מצליחה להקנות לעצמה דמות אחידה בין האוזר לגרמן, וממשיכה להיגרר אחרי הספינים והפרובוקציות של נתניהו ושליחיו. יותר מכל, ובדמותו של מנהיגה, היא משדרת היעדר רוח קרב הגובלת ברפיסות. ברק, שחובט בנתניהו כבר שנים, הוא האנטי-דוט המובהק לגנץ לא רק בגישה הממלכתית אלא גם בסגנון התוקפני.
בעוד שבכחול לבן מתלבטים אם להתלבש על האופנה המתחדשת של המיאוס מהמפלגות החרדיות, ברק מסמן שהוא אינו מתכוון לרכוב על הגל. אתמול הוא אמר בפתח נאומו שהוא מכוון לתקן את ישראל "במובן היהודי". יאיר גולן, מס' 2 ברשימת ברק, סיים את דבריו הלא-כתובים ב"בעזרת השם", וגם תקף לאחרונה את ליאור שליין הלועג לדתיים.
זו החלטה טקטית שפוגעת בכחול לבן באחת מנקודות התורפה שלה כמפלגת שלטון פוטנציאלית. החרדים נחשבים למרכיב מפתח בהקמת ממשלה בישראל, ובעוד שהם פוסלים את כחול לבן על רקע יאיר לפיד (אפשר להתווכח אם מדובר בפסילת אמת) ברק מבהיר - לפחות כרגע - שהוא פרטנר. ההיסטוריה מוכיחה שהוא צודק: ב-1999 הוא עלה לנאום ניצחון לרקע קריאות "רק לא ש"ס", ומקץ ימים כפר במנדט האזרחי שקיבל (הוא יכול היה להקים ממשלה ללא חרדים) והקים קואליציה עם ש"ס ויהדות התורה. למען מטרת העל - החלפת נתניהו - הוא לא יהסס לעשות זאת שוב.
נתניהו המוחלש
האפקט השלישי של בחירות 2019 א' עבור ברק הוא, כמובן, נתניהו. ראש הממשלה מגיע לסיבוב הבחירות השני עם תאריך תפוגה וכמעט ללא יכולת להקים ממשלה (כל עוד הוא פסול אישית בעיני ראשי השמאל-מרכז). כידוע, תמיד מוקדם מדי להספיד את נתניהו, אבל כישלונו להרכיב ממשלה (ולהעביר את החוקים שיצילו את עורו) והזמן ההולך וקצר עד להחלטתו הסופית של היועמ"ש בענייניו הופכת אותו לחלש מתמיד. עבור ברק זו הזדמנות פז להכניע את יריבו המיתולוגי. מצביעי הימין אוהבים לזלזל בברק, אבל תהיו בטוחים שהפקוד לשעבר כבר מזיע.
אבל ברק מבין שהוא לא יכול לבד. בשבועות הקרובים הוא יעקוב (למעשה - ימשיך לעקוב) אחרי הסקרים ואחרי מצבה של כחול לבן. אם גנץ ולפיד יצליחו במה שנכשלו בו בבחירות הקודמות – לקרוץ למצביעי הימין – ברק יוכל להתמקם בניחותא בשמאל, להכניס תחת כנפיו את מפלגת העבודה ומרצ ולחזק את הגוש לקראת תמיכה עתידית בגנץ כראש הממשלה הבא. אם גנץ ולפיד שוב יגלו שלסחורה המולטי-אידיאולוגית (או הפסבדו-אידיאולוגית) שלהם אין קונים בימין ויחליטו להיאבק על האלקטורט בשמאל-מרכז, ברק ייאלץ להפקיד את כבודו באפסנאות ולפעול לחיבור תחת הרמטכ"לים שירשו אותו (ולפיד, רחמנא ליצלן). זה לא יהיה שחר של יום חדש כמו לפני עשרים שנה, אבל ברק של 2019 יסתפק גם בשחר של יום ללא ביבי.