מכל המקומות בעולם, זה קרה דווקא באיסטנבול. שם פגשתי את אריק, ארבע שנים אחרי שחידשנו את הקשר באקראי, 18 שנים אחרי שהוא ניתק בקול נפץ. לא נפץ של ריב או סכסוך; קול נפץ אמיתי. קול הנפץ שהעיף לשמיים את כרכום.
דווקא באיסטנבול. דווקא בעיר זרה, רחוק מהבית, רחוק ממקום בטוח. דווקא במדינה מוסלמית. דווקא בשטח עוין, לפחות למראית עין וכותרות עיתונים.
אולי זה לא היה במקרה. אולי זה היה חייב להיות דווקא שם. אולי הייתי צריך לעבור את הגבול, כמו שהיינו עוברים את השערים שקראנו להם טימון ופומבה ונכנסים אל שטחי האש הפתוחים של הגזרה המערבית. אולי זה היה החשש הלא-מודע, המוד הקרבי הרפלקסיבי, המבטים לצדדים, הניסיון לאתר את הולך הרגל התמים למראה שהוא בעצם האויב שמבקש לחסל אותי. אולי חוש הסכנה הזה התעורר כמו רמץ מדורה שעברה בו רוח, והגחלת העוממת שנקברה מתחת ללוחות הבטון העצומים שוב האירה בראשי באור כהוי את כרכום. ואולי זה היה צריך לקרות שם, באיסטנבול, באזור מלחמה שאליו באנו כדי להגן על מי שרוצה שלום. בדיוק כמו שחשבנו שאנחנו עושים בלבנון.
ואולי הכל היה במקרה.
הגענו לאיסטנבול כאורחים בכנס שעסק ביחסי ישראל וטורקיה. ביום שלפני הכנס הסתובבנו ברחובות. זו היתה הפעם הראשונה שלי באיסטנבול, ועדיין לא ידעתי אם לדבר בעברית ברחוב זה עניין חסר חשיבות או הזמנה לנאצה. אריק, שכבר ביקר שם בעבר, היה נינוח. ישבנו במסעדת פועלים פשוטה ואכלנו קבב נוטף שומן בשישה שקלים השיפוד. אחר כך הסתובבנו קצת באזור, חצינו את כיכר טקסים, ירדנו בשדרות איסתיקלאל אל גשר אטאטורק. ואז, כשהסתובבנו בחזרה למלון, ביקשתי ממנו שיספר לי מה עשינו בקרב על כרכום. היינו שם יחד, יריתי, ירו עליי. אבל אני לא זוכר כמעט דבר.
ליבנה
עלינו ללבנון בערך חודשיים קודם לכן. זו היתה פסגת מאוויינו, תכלית השירות שלנו, היעד הכי נכסף בבנק המטרות. כל ההכשרה הקרבית שלנו, שבועות וחודשים של אימונים ומטווחים ותרגולות ותרגילים ושיעורים וסימולטורים, הובילו לרגע הזה. בשביל זה אכלנו בוץ טירונות, בשביל זה הסתערנו על גבעות וכרענו תחת אלונקות, בשביל זה למדנו איך משחררים פגז תוך כדי תנועה, איך נסוגים לאחור כשנורה עליך טיל, איך מפנים פצוע מתוך הצריח. בשביל זה למדנו להיות לוחמים. קווי הגבול התנמנמו בטרטורי בט"שיות, בטריטוריות הפלסטיניות חיילים ביצעו משימות שיטור. האקשן חיכה בלבנון. זו היתה הווייטנאם שלנו. רצינו את הקו הסגול של המוצבים והמארבים, רצינו את הרקע האדום לסיכת הלוחם שהובטח למי שיוריד חיזבאלונים. לבנון היתה הפנטזיה של חיילים קרביים, ולחסל מחבלים היתה האורגזמה.
הגעתי לפלוגה זמן קצר קודם לכן, אחרי שני מחזורי פיקוד בפלוגת המסלול של הגדוד. שובצתי כסמל במחלקה חדשה שנפתחה בפלוגה כחלק מחיזוק הכוחות בקו. הייתי 4ב זאבים. הצוות החדש שלי הורכב ממשה הראשל"צי, תותחן על סף שחרור שהעדיף לשבת בחדר הסמלים ולראות בלופ "חלומות בהקיציס" מאשר לשבת בתא הצפוף ולעשות תנועות סריקה מפוהקות עם הבקר; טל מבאר שבע, נהג נמרץ וחייכן שהגיע אתי מפלוגת המסלול ושאני חייב לו לעד את ההיכרות הראשונה עם אריסה טוניסאית; ואורן מאשדוד, טען-קשר שהצוות שלו פורק לאחר שהמפקד – בן מחזור צבאי ומכר ילדות שלי – החליט שהוא לא עולה ללבנון כי הוא לא מאמין במשימה שצה"ל מבצע שם.
התובנה הזאת נתפסה אז לא רק כדבר כפירה, אלא כפחדנות במסווה של אידאולוגיה, והוא נזרק לתפקיד עורפי מחוץ לגדוד. היום אין כמעט גנרל שהיה בלבנון ולא אומר, בדיעבד ובניסוח זהיר יותר, את אותו הדבר. מפקדים שלבנון מרוחה על פרצופם כמו צבעי הסוואה עמדו לאחרונה לפני המצלמות בסדרה המצוינת "מלחמה בלי שם" (כאן 11) והיכו על חטאם של אחרים, המדינאים שלא זיהו את החורים ברצועת הביטחון. שאול מופז, שהיה אז הרמטכ"ל, אמר ש"היה פה קיבעון מחשבתי". משה קפלינסקי, אז מפקד האוגדה, הודה ש"במבט לאחור זאת היתה טעות". צ'יקו תמיר, אז מח"ט 769, טען ש"אזור הביטחון איבד את הסיבה שבגללה הוא קם כבר בחמש-שש שנים הראשונות". עמירם לוין, אלוף פיקוד צפון לשעבר, הסביר ש"קשה מאוד ללכת נגד הקונצנזוס". אבל בשנת 2000 הקונצנזוס הציבורי כבר היה שצריך לצאת מלבנון – ודווקא החיילים היו אלו שנדרשו ללכת נגדו. אבל הצבא עושה ככל יכולתו כדי לחצוץ בין החיילים לדעת הקהל, ומי שהעז לחצות את הקו מצא את עצמו מפקד על טנקי גישור בג'וליס.
מוצב האם שלי היה ליבנה. הוא ישב בקצה שמורת חורבת כוכים, כ-4 ק"מ מזרחית למושב זרעית, על גדר הגבול – רגל אחת בישראל והשנייה בלבנון. ממרום 684 מטרים מעל לפני הים על פסגת הר עמירם הוא השקיף על הכפרים השיעיים שלמרגלותיו, על מוצבי צד"ל מערבית לבינת ג'בייל, ועל כרכום – דגל ישראל בודד בספר הלבנוני.
כשהגעתי לליבנה הוא היה מוצב רגוע למדי. הוא אמנם הופגז כבדרך שגרה – ימי החפיפה שלי במוצב היו הפעם הראשונה שבה ראיתי בקבוקים מלאים בשתן של חיילים שנקלעו במרחב המוגן – אבל באותם ימים הוא עדיין התנהל כמוצב בשטח ישראל. הגענו אליו באוטובוס, הזמנו פיצה מזרעית, קנינו טחול בפיתה אצל פרדי הגזלן.
כל זה השתנה בתוך כחודש. הפגזות הפצמ"רים הפכו לאירוע יומיומי. הטבחים פונו מהמוצב, ועברנו לאכול מנות קייטרינג ולבשל לעצמנו את אספקת המזון הצה"לית (שהיתה לפחות משובחת ביחס למקובל). למוצב אפשר היה להגיע רק עם רכב ממוגן, וצה"ל לא היה משופע בכאלו. ליבנה הפך למוצב חודר לכל דבר.
בלילות היינו יוצאים למארבים. חלקם נמתחו אל יום המחרת, לפעמים גם אל הימים שאחריו. יצאנו לבד, בצמד טנקים, עם נגמחו"ן, עם דחפור D-9. היינו סורקים במשך שעות את השטח בארטישוק (אמצעי תרמי לראיית לילה) בתקווה לזהות משהו שאיננו חזיר בר או שועל. לפעמים, בהיטמעות יום על אחד הצירים, היה עובר לידנו רועה צאן או בקר. היינו מעבירים שעות בשיחות סרק ברשת סיאס (האם יוסי סיאס יודע שהיתה רשת צה"לית אלטרנטיבית הקרויה על שמו?) ובפלירטוטים עדינים עם סמב"ציות בקשר, בשעות שבהן אין אף קצין שיושב על הרשת. באין אקשן, היינו רק מחכים לרגע שבו נקבל אישור להתקפל. פריסות האוכל שחיכו במוצב היו הרבה יותר מעניינות ממה שמצאנו מחוצה לו.
שגרת מוצב מילאה את הימים: תדריכים, תחקירים, תורנויות, טיפולים, כוננות עם שחר. אנקדוטות קטנות החליפו מור"קים גדולים: שיחה שהתפוצצה עם מפקד האוגדה קפלינסקי, האנטנה של yes שנפגעה מפצמ"רים וכמעט דפקה את שידור גמר גביע המדינה בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים. את חלק מהסיפורים אי אפשר עדיין לספר. אבל במשך רוב הזמן פשוט לא קרה שום דבר.
עד שעלינו לכרכום.
רצועת הביטחון
נדמה לי שלא חשבתי על כרכום במשך השנים שעברו מאז. אבל מבלי לדעת, המוצב הזה חיכה שם כל הזמן, מחופר במארב בטן, סורק את השטח בסבלנות ומחפש את הרגע שילחץ על הטריגר.
לדור שלי לא היו הרבה מור"קים לספר. בין לבנון הראשונה שהסתיימה ב-1982 ללבנון השנייה שפרצה ב-2006, צה"ל – באופן רשמי – לא ניהל מלחמות. המבצעים נערכו בסטריליות יחסית, בהישענות גוברת על פעולות נקודתיות של כוחות מיוחדים ועל אש מרחוק, מחסניות ביטחון הולכות ומתרחבות בין החיילים למטרות. נחילים של טנקים כבר לא שטפו את השטח, והתרגילים שעשינו על כיבוש מוצב פיתה סורי נראים מגוחכים היום והיו צריכים להיראות מגוחכים כבר אז. קרבות שריון בשריון, שהיו גולת הכותרת של מלחמות ישראל המוקדמות, הפכו לקרבות בין טנק חשוף ללוחמי גרילה נחבאים. לבנון, כתב מתי פרידמן בספר "דלעת" (מהספרים העיוניים הבודדים והמעולים שנכתבו על השנים ההן), היתה המלחמה הראשונה של המאה ה-21.
אבל האמת היא שגם בלבנון לא ראינו בדרך כלל קרבות. במהלך החודשיים שקדמו לנסיגה הייתי במארבים כמעט מדי יום, זיהיתי דמויות חשודות במערכות לראיית לילה, סימנו את הטנק שלי בציין לייזר שוב ושוב, ירו עליי פצמ"רים במוצב ומחוצה לו – אבל נדמה לי שעד הקרב בכרכום לא יריתי אפילו כדור אחד לעבר מטרה שזוהתה בוודאות כמחבל. איש לא נהרג סביבי. גם לא נפצע. כשחזרתי הביתה לחופשות לא סיפרתי דבר, כי לא חשבתי שיש מה לספר.
שמתי לב שזה עניין שחוזר על עצמו בקרב הלוחמים שנבלעו בסבך הלבנוני: החיילים שלא מספרים שום דבר כי "לא קרה שום דבר", הלומי הקרב שנדחים בבוז כי איש לא מת בין זרועותיהם, הפעילים במאבק לקבלת אות מלחמה רשמי ממשרד הביטחון שמבקשים בעצם הכרה בכך שיש מה לספר. ניסים אסייג, מפקד סדנת רכב שאיבד תריסר מחייליו באסון הספארי ב-1985, אומר ב"מלחמה בלי שם" שהשהייה של צה"ל ברצועת הביטחון "התקבלה כמובן מאליו". עד היום המדינה לא מוכנה להכיר בתקופה הזאת כמלחמה. פלא שגם הלוחמים לא בטוחים שזה מה שהיה שם?
הלחימה ברצועת הביטחון היתה אמיתית – אמיתית כמו 559 מצבות אבן בחלקות צבאיות – ורשמה מורשת קרב משלה. חלק מהקרבות היו מכוננים לא רק במערכי השיעור הצה"ליים אלא גם בתודעה הלאומית: אירוע דלעת (התקפת מוצב שהגיעה עד כדי הצבת דגל חיזבאללה על הסוללה ולוותה בכותרות "ביזיון" בעיתונים), מבצע "צמצום טווח" (בו נהרג מפקד סיירת צנחנים איתן בלחסן, ושנודע מאוחר יותר בגלל הלוחם שסירב להסתער) ואסון השייטת. אבל רוב הלחימה היתה בעצם שגרה של מארבים נטולי היתקלויות ופצמ"רים שנוחתים על תקרות בטון, ורוב הזמן עבר בכלל בשגרת מוצב של שטיפת כלים, ניקוי נשק וסבבי שמירות. "רוב החיילים, גם מי ששירתו במוצבים המסוכנים ביותר, לא ראו אפילו 'קרב', ודאי שלא 'מלחמה'", כותב פרידמן ב"דלעת". זה לא מקרה שבשניים מהאירועים הבולטים שהזכרתי נטלו חלק יחידות מיוחדות, שבכלל לא ישבו דרך קבע בלבנון; לבנון של השגרה היתה שייכת ללוחמים האפורים, אחיי נטולי התהילה. הם גם אלו שחטפו את הזובור הציבורי על אירוע דלעת. זה גם לא מקרה שהאירוע הכי זכור והכי משמעותי שהתרחש במהלך 18 השנים בהן שהה צה"ל ברצועת הביטחון לא היה קרב ברכס עלי טאהר או מבצע בעומק ג'זין, אלא תאונה אווירית פטאלית בטיסת מסוקים מעל שטח ישראל.
רבים מאתנו, אולי כולנו, מסתובבים עם החלל הזה בלב, כמו כאב שאצל אחדים הוא זניח ואצל אחרים הוא בלתי נסבל, כאב שאתה לא יודע אם להתייחס אליו בביטול או לגשת לבדיקה. הרופא הלאומי לא הסכים עד היום לתת לחיילים את הדיאגנוזה, להגיד להם שהכאב שלהם הוא פצע. שבשגרת לחימה אין שום דבר שגרתי. שלא צריך לראות איברים קטועים ומחבלים מתים כדי להשתנות. שגם שריטה מהטיח שנופל מהתקרה המופגזת יכולה להעמיק עד הנפש. שזו מציאות לא נורמלית שמעצבת את האישיות שלך – גם אם אתה אדם מתפקד, בריא, לא חרד בימים וישן טוב בלילות. שלבנון היתה מלחמה, ולכל מלחמה יש מחיר.
אבל המדינה שותקת, והחיילים ממשיכים לחיות – כבר עשרים ושלושים שנים – עם כאב לא מאובחן. נושאים בגופם רסיסים שאיש לא רואה. שותקים מאובדן הכרה.
הפחד
ב-28 בפברואר 1999 נהרג ליד מוצב כאוכבא תא"ל ארז גרשטיין, המפקד הנערץ של יחידת הקישור ללבנון והקצין הבכיר ביותר שנהרג בגזרה. למחרת הודיע המועמד לראשות הממשלה אהוד ברק כי אם ייבחר לתפקיד יוציא את צה"ל מלבנון. ברק התחייב "להביא את הבנים הביתה בהסכם, ואם אנחנו מתקרבים לחודש יולי ואין הסכם – נדע מה לעשות".
בינואר החל חיזבאללה במתקפת טילי טאו מדויקים על עמדות השמירה במוצבים. בתוך פחות מחודש נהרגו רפאל זנגוויל ברותם, צחי מלכה, ליאור ניב ותדהר טמפלהוף בגלגלית וצחי איטח בבופור. בכרכום נהרג ידידיה גפן, חובש מגבעתי, בעת שפינה פצועים תחת התקפת פצמ"רים. זה קרה במרחק של מאות מטרים מהמקומות שבהם הייתי עתיד להציב מארבים, פחות מחודשיים לפני שעליתי לקו.
אריק סיפר לי שהראו לנו את סרטון פינוי הפצועים מהתקרית באימון שלפני התעסוקה. "סרטון קשה", הוא אומר, עדיין נשמע מטולטל. אני לא זוכר אותו, וגם לא זוכר אם דיברו איתנו על אהד נחמיאס ואייל כהן שנהרגו, שלושה חודשים לאחר שהתגייסתי, בעמדה בעלת השם המקאברי 20 חיים שליד כרכום.
אני מנסה להבין אם הבנתי לאן אני נכנס. אם באמת הפנמתי את הסיכון. אם פחדתי. אם לבנון היתה בשבילי מבחן אומץ.
אני זוכר שבסיור קו מקדים הראה לי מ"מ השריון שהחלפנו זירת מטענים – הנה זיכרון שנטבע בי, שתי מילים שבקושי הצלחתי לתפוס את משמעותן ושהיו מספיק מפחידות כדי לשרוד את מה שסכנה מוחשית לא שרדה. אני זוכר שלמדתי לחשוד בסלעים על הציר – פחד מאבנים, עניין בלתי נתפס כשלעצמו. אני זוכר את היום שבו פצמ"רים תפסו אותי בחניון הרק"ם שמחוץ למוצב, ואיך השכבתי את הצוות על הקרקע ואז הרצתי אותם אל הטנק. אני זוכר את הימים שבהם הדיאמטר, שמורה על קרן לייזר שפוגעת בטנק בטרם פגיעת טיל פוטנציאלית, היה מצפצף בלי הפסקה. אני זוכר את השמועות על הצלף הרוסי שמסתובב בגזרה ומחפש להוריד ראשים. אני מניח שהיתה מודעות, זהירות, אחריות לשלום הצוות. אבל אני לא זוכר פחד.
אם היה פחד, כנראה שמרתי אותו לעצמי. טל הנהג אומר ששידרתי ביטחון. "היו לך הרבה ביצים, הרבה ביטחון לעשות דברים", הוא אומר, וכמו מנסה להרגיע את הטרדות שלי הוא מבטיח ש"תפקדת חבל על הזמן". עדי, שהיתה החברה שלי באותה תקופה, אומרת שהכירה גברים שעבורם לחזור למוצבים היה המוות, אבל "אני לא זוכרת רושם כזה ממך". ידעתי שהמוות הוא אופציה, אבל לא כתבתי צוואה ולא הצטלמתי לפני מארבים בשביל תמונת הפוסט-אירוע בעיתון. מלאך המוות חתם קבע במוצבים של לבנון, אבל לא הכנסתי אותו לשבצ"ק.
מה הכניע את פחד המוות? ההילה הקרבית? ה"רעל" הצה"לי המשכר? הגיל שאין לו חת? תחושת השליחות הלאומית? האינדוקטרינציה הצבאית היעילה שהופכת אותנו למכונות קרב ממושמעות וחדורות מטרה? או שאולי זו פשוט השגרה שבסוף מנצחת את הכל? אנחנו חיילים, ואנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים לעשות. זו הבנאליה של החיילות.
ב"דלעת" מסופר על הראל קאופמן, חייל בפלנ"ט נח"ל שלא עלה על טיסת המוות לבופור ב-1997 מכיוון שהיה אמור לצאת לקורס קצינים, ואיבד באסון המסוקים את כל חבריו לצוות. כששאלו אותו בראיון איך חזר לצבא אחרי המקרה, הוא ענה: באוטובוס.
המשימה
בסוף פברואר גילו בצה"ל שברק אמנם הבטיח נסיגה בהסדר, אבל שהוא כבר שוקל לעשות את זה גם באופן חד-צדדי. בימינו היינו מכנים זאת "הפרת הבטחת בחירות", אבל הציבור הישראלי הפגין תמיכה בנסיגה כזאת עוד שנה קודם לכן, במספרים שרק הלכו והאמירו. ב-28 בפברואר הצביעו השרים ברוב קולות בעד נסיגה חד-צדדית; רק יוסי שריד התנגד. במטכ"ל, שמודר מהדיונים (כפי שמספר עמוס גלבוע בספר "דמדומי בוקר"), התלהבו עוד פחות משריד והיו משוכנעים שנסיגה כזאת תושיב את חיזבאללה על הגדר ועל יישובי הגליל. באפריל צוטטו "בכירים במטה הכללי" שהגדירו את ההחלטה של ברק "הימור מסוכן". "מקורות בלשכת ראש הממשלה" זיהו את אחד הבכירים כמפקד פיקוד הצפון גבי אשכנזי. כן, הקרב התחיל כבר שם. צה"ל לא אהב את ההחלטה המסתמנת, אבל הצדיע כדרכו. ההיערכות לנסיגה החלה.
אני לא זוכר עד כמה הייתי ער לכל זה. עד כמה ידעתי שמשחקים על החיים שלנו בזמן פציעות. תמיד הייתי צרכן אקטואליה כבד, כזה שקורא עיתונים מקצה לקצה. הצבא היקשה עליי לשמור על ההרגלים, אבל לא מיתן אותם במאומה: בטירונות הייתי מחביא עיתונים מתחת למיטה כדי שלא ייזרקו במסדר הבוקר. כשאנשים שמעו באוזניות גלגלצ אני שמעתי רזי ברקאי ושלי יחימוביץ'.
אבל במוצבים לא דיברנו פוליטיקה. החשיבה העצמאית הוגבלה לטווח הטקטי הצר של המשימה. לא פקפקנו בפומבי בסיסמת "המטרה: להגן על יישובי הצפון" שהתנוססה בחמ"לים ובחדרי האוכל (אריק הראה לי דף תדריך שהכין ובו שורת המטרה – באקט אקראי וסמלי – נותרה ריקה). ובניגוד למה שארז גרשטיין טען, המחאה המתעצמת (ובדיעבד – מעוררת ההערצה) של "ארבע אימהות" לא פגעה ברוח הלחימה שלנו. אנחנו רצינו רק לשמור על החברים שלנו, לחזור הביתה בשלום פעם בשבועיים או לפחות בחודש, ולתקוע מחבלים.
הראש
חברה אמרה לי שמשהו בלבנון לא פתור אצלי. היא היתה הראשונה לזהות את הג'ט לג המילואימניקי שאיתו חזרתי מ"צוק איתן", אז חשבתי שאני צריך להקשיב לה, ואחרי הפגישה ההיא באיסטנבול התחלתי לחשוב שהיא שוב צודקת. לא הבנתי איך יכול להיות שאריק זוכר כמעט הכל ואני לא זוכר כמעט כלום. זה ערפל הקרב? זה האדרנלין המטורף? אלה המראות המטושטשים שנשקפים מבעד לפריסקופים המלוכלכים של צריחון המפקד הסגור? זה הזיכרון הבוגדני שלי? ואולי זאת באמת הדחקה? ואם כן, אז מה אני מדחיק?
ב"ואלס עם באשיר" הנפלא, שאני חוזר אליו מדי פעם עם חבּורות הצבא הקטנות שלי, אורי סיון אומר לארי פולמן שלא ידאג מהפלישה אל הזיכרון המודחק. "יש מנגנון אנושי שחוסם אותך מלהיכנס למקומות אפלים שאתה לא רוצה להיכנס אליהם", הוא מבטיח לפולמן. "אתה תגיע בדיוק לאן שאתה צריך להגיע".
האמת היא שלא פחדתי מתיבת פנדורה. לא פחדתי ממה שאגלה. פחדתי יותר לגלות שאין שם דבר.
הכוונה שלי להטביע את עצמי מחדש ומרצון בבוץ של לבנון נדחקה שוב ושוב בנסיבות הטבעיות של החיים. אבל כשהחל הסבב הנוכחי של השיח, לקראת יום השנה ה-20 לנסיגה, הכל התחיל להתפוצץ שוב כמו שרשרת מטענים. אריק הבין שהוא סובל ממשהו, אולי פוסט טראומה, ופנה לעמותה שעוזרת לנפגעים. ב"סיפורים מלבנון" – קבוצת פייסבוק שבה הקמתי מוצב קבע בחודש האחרון – מישהו העלה תמונה של כרכום הבוער, ואחרים התחילו לספר בתגובות על הקרב. ב"מלחמה בלי שם" ראיתי את אל"מ רן כהנא, אז מ"פ דלעת, מספר על פיצוץ המוצב כמשהו ש"אי אפשר לתאר". עמיתו, עופר בלוטרייך, סיפר בספר "דלעת" שהעוצמה היתה כל כך חזקה עד שהוא חשב שירו עליו טיל. באותם רגעים חשבתי גם אני שיורים עליי טיל; איך יכול להיות שאני לא זוכר את הפיצוץ של כרכום?
כרכום
את אירועי הנסיגה ניסיתי לסדר בראש הרבה פעמים וללא הצלחה. בשבוע האחרון חזרתי לאנשים שהיו איתי שם, מנסה לפרוץ את נקודת המבט החסומה שלי מזוויות הראייה שלהם. מתוך השיחות האלו, מתוך ידיעות וראיונות שפורסמו בתקשורת ומתוך תחקיר הקרב שעדיין נמצא אצל אריק, בניתי את הרשומון של היומיים האחרונים בלבנון.
ב-22 במאי רצועת הביטחון החלה להיפרם. חיזבאללה, שמשאיות צבאיות רוקנו את המוצבים מתחת לאפו במשך שבועות, הריח סוף סוף את הסולר באוויר, והתניע תהלוכות אזרחיות לא חמושות שעלו על מוצבי צד"ל והכניעו אותם ללא קרב. צד"ל הבין שזה הסוף, חיזבאללה הבין שזה הסוף – וגם אנחנו הבנו. למבצע הזה קראו בתחילה "אורך רוח", אבל כשצד"ל התמוטט כבר לא נותר אורך רוח לאיש.
באותו הזמן שכב מארב של אגוז לא רחוק מבינת ג'בייל, ורון הסמ"פ קיבל הוראה להתכונן לכניסה על מנת לחפות על חזרתו לישראל. הוא הגיע למוצב נחוש לרכוב על הרגע ההיסטורי – רק שלא היה לו עם מי. הצוות שלו, בפיקוד אחד המפקדים הצעירים, לא היה באותו זמן בגזרה, ולכן הוא התכוון לקחת את הצוות שלי. סירבתי, התווכחתי, צעקתי. אין מצב שאתה לוקח לי את הצוות, הודעתי לו, אתה לא גוזר את הקופון של הנסיגה אחרי שאני טוחן פה מארבים במשך חודשיים. סגרתי באותו זמן 35 ימים בקו, ופתיל הסבלנות שלנו היה קצר כמו הנשק של אלוף הפיקוד. זה האירוע הכי דרמטי שהיה לנו, ולא היתה לי שום כוונה לשמוע עליו מהחמ"ל.
בשלוש שנות השירות הסדיר שלי וב-17 שנות המילואים שהגיעו אחריהן נהגתי להתווכח עם המפקדים שמעליי באופן קבוע. פקודות חסרות היגיון הוציאו אותי מדעתי, פקודות שההיגיון שלהן לא הוסבר לי – עוד יותר. עדי היתה קוראת לי דון קישוט בכל פעם שהייתי מספר לה על עוד איזו פקודה מטומטמת או התנהלות כושלת. טל הנהג אומר שהייתי מתווכח בקשר כל הזמן עם נותני ההנחיות מרחוק. כישורי הווכחנות שלי עולים על כל כישורי הלחימה, אבל ההיררכיה הצבאית ידעה להכניע אותם. לא פעם זה גם הסתיים בריתוק.
אבל הפעם זה הצליח. אולי הייתי משכנע, אולי הייתי מספיק תקיף, ואולי פשוט היה לי מזל. משימת החיפוי על אגוז נגנזה בינתיים, ואני קיבלתי משימה אחרת. עליתי על הטנק ונכנסתי בפעם האחרונה ללבנון.
*
המשימה שלי היתה משימה של זאב בודד. נשלחתי לעמוד לבדי על גבעה סמוכה לכרכום, כנראה כדי לחפות על מארב אגוז. הכרתי את הגבעה היטב – זו היתה אחת מעמדות מארבי הלילה שלנו – אבל מעולם לא עמדתי בה באור יום. זה היה מסוכן מדי. יכולתי לתצפת משם על הגזרה ולחטוף מתוכה טיל נ"ט באותה קלות. השבוע גם גיליתי – אולי לראשונה – ששלוש שנים קודם לכן נהרג שם סמ"ר קובי אלגמיס כשהטנק שבו נסע עלה על מטען.
בקשר נשמעו הדיווחים על נפילת צד"ל. מג"ד הגזרה, מפקד גדוד 50 של הנח"ל, העביר את המידע כמו מבזקן בגל"צ: "מעבר יהון, מוצב יהון, שקיף א-נימל – כל המוצבים האלה קרסו ונטשו אותם". אבל האזור נראה עדיין שקט יחסית. מדי פעם נשמעו יריות, וראיתי טנדר דוהר עם דגל חיזבאללה בין הגבעות. ביצעתי פעם אחת את נוהל המילוט מטילים ועליתי שוב לעמדה. מאוחר יותר יאמר לי רון הסמ"פ שהוא היה בטוח שאחטוף באותו יום. בשריון קוראים לפעולות כאלו, שבהן טנק אחד עולה לעמדה חשופה ומסוכנת כדי לשרת מטרה טקטית אחרת, "תרגולת סמ"פ מתאבד". אולי בגלל זה הוא היה אמור להיות שם ולא אני.
בכרכום, שעמד להתפנות למחרת, ישב באופן קבוע צוות טנק יחיד, בפיקודו של אריק, הסמל של מחלקה 3. איתי המ"פ קיבל אישור לחזק את המוצב עם טנק נוסף והתכוון להיכנס בעצמו, או לפחות לשלוח מ"מ שיפקד על הכוח, אבל ההוראה באותה עת – שירדה כנראה ישירות ממשרד ראש הממשלה – היתה שאף כוח לא נכנס עוד ללבנון. התנועה תהיה חד-סטרית בלבד: החוצה. מכיוון שכבר הייתי בפנים, קיבלתי את הפקודה לנסוע לכרכום.
אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שנסעתי לבד בלבנון בעומק השטח. תמיד נכנסנו פנימה ב"לבנה", לפחות שני כלים משוריינים. עדיין מוזר לי לחשוב על הדקות האלו שבהן דהרתי על צירי העפר בדרך לכרכום בגפי, בלי חיפוי קרוב, טנק בודד באזור הדמדומים של לבנון.
הגענו למוצב בשעת לילה. הוא ישב על ההר הגבוה עם השם הסמלי ג'בל בלאט. כמה שעות קודם לכן אילנה דיין ביקרה שם עם צוות "עובדה" ועם תא"ל קפלינסקי ותיעדה את המוצב ברגעיו האחרונים. כרכום היה באותה עת מוצב כמעט שומם. נותר בו כוח קטן של חיילי פלחו"ד 50 וצוות הטנק של אריק. רוב המוצב כבר רוקן מתוכנו. את מכשירי הכושר, שהיו כבדים מכדי לפנותם, השמידו במכות פטיש. נדהמנו מכמות האוכל שנותרה במוצב, וטל הלך לטגן את כל המלוואחים שהוא מצא. אני לא יודע אם כבר ידענו שלמחרת הכל ייגמר. הלכנו לישון בשעה מאוחרת, מותשים.
*
התעוררנו למחרת בסביבות 11:00 לקול צעקות החמ"ל: "התקפת מוצב!". איש לא ציפה לזה. הנחנו שחיזבאללה ירגום אותנו בפצמ"רים כל עוד נישאר בכרכום, אולי יזנב בנו עם טילים כשנעזוב; אבל לא האמנו שמחבלים יעזו לעלות על המוצב בניסיון לכבוש אותו כל עוד אנחנו בפנים.
אבל חיזבאללה הופתע עוד יותר מאתנו. אנשיו הניחו כנראה שהמוצב ננטש (בספר "לבנון: המלחמה האבודה" של חיים הר-זהב מועלית ההשערה כי הם התבלבלו בגלל השיירה של אילנה דיין שחזרה לישראל) ועלו אליו מנאקורה בשלושה רכבים כדי לאסוף שלל ולנעוץ דגל. כשהחייל בעמדת הש"ג פתח עליהם בירי, הם החלו במה שעדיין לא ברור אם היה ניסיון להימלט או להשיב באש. אבל זו היתה יריית הפתיחה של הקרב על כרכום – שהיה, כך נדמה לי, הקרב האחרון בלבנון.
יצאנו, שני צוותי הטנקים, תחת אש. לא זכרתי את זה, אבל זכרתי שאחרי הנסיגה, ברכבת מנהריה לתל אביב, אריק סיפר לי שירו עלינו כשיצאנו – וכבר אז זה הפתיע אותי. העובדה שעשינו זאת נראית לי, גם היום, כמעט מובנת מאליה; זה מה שחייל אמור לעשות. חתירה למגע, כפי שקוראים לזה בצה"ל. אבל העובדה שזה נשכח ממני לחלוטין בתוך ימים בודדים – זה כמעט בלתי נתפס.
חיילי החי"ר עלו על הסוללות והגיבו לפי התרגולת בירי של 360 מעלות. אנחנו רצנו בזה אחר זה אל הטנקים. מכיוון שלא הכרתי את המוצב, רצתי אחרי אריק, מחקה את תנועותיו: עשרים מטר ישר ואז חמישים מטר שמאלה, בצלע שהיתה חשופה לירי המחבלים. אריק החל לירות, אני בעקבותיו, ירי של הורדת ראשים: לא יורים כדי לפגוע, אלא כדי שלא יפגעו בך. זו היתה הפעם הראשונה – ונדמה לי שהיחידה – שבה יריתי בנשק האישי במהלך אירוע מבצעי.
תפסנו מחסות והתקדמנו אל הטנקים בדילוגים, כמו שמלמדים אותך להסתער בטירונות. שנים אחר כך, כסמל במילואים בפלוגת חי"ר, כשהסמ"פ משמשון ינזוף בי בעדינות על כך שאני לא מתאמץ מסתפק בתרגול ההסתערות, אתייחס לזה בביטול. אין מה לדאוג; הרי כבר הוכחתי שבשעת מבחן אני יודע להסתער.
נכנסנו לטנקים. אם אדרנלין היה חומר נפץ, הטנקים האלו היו עולים באוויר. רק המתודות השריונאיות, שהוטמעו בנו באימונים ארוכים ומתישים, יכולות היו לגרום לנו להתאפס, לתפקד ולקיים נוהל קרב.
המחבלים נמלטו רגלית דרומה, באופן שהציב אותם תחת אש צולבת – אבל סיכן גם אותנו, אם בירי תועה לתוך ישראל או בירי תועה ממנה (כתב הערוץ הראשון מוטי עדן, שהגיע ראשון אל הגבול, כמעט ונפגע מצרור כזה). היינו יכולים להיפגע מאש כוחותינו כמעט באותה המידה שהיינו יכולים להיפגע מאש המחבלים.
נדמה היה שכל האוגדה התייצבה על קו הגבול. שני טנקים הוקפצו לעמדות סמוכות לגדר וירו לעבר המחבלים שהתפזרו בשטח וזוהו על ידי התצפיות, סוללות תותחנים החלו לטווח את המוצב ("הטנק התרומם באוויר, פיצוצים מטורפים", אומר אריק, ואני שוב תוהה איך אפשר לשכוח פיצוצים מטורפים), צלף על גג בזרעית התביית על מטרות, שני תותחי וולקן הפגיזו שניים מכלי הרכב, מסוקי קוברה עלו לאוויר והשמידו את השלישי. היינו בבטנו של "ארגז אש" צה"לי חסר פרופורציות. ירו לנו מעל הראש, אני שואל את אריק. לא מעל הראש, הוא אומר, ירו עלינו.
אחר כך, בשטח ישראל, ראיתי רסיסים על פלטות המיגון של הטנק. באמת ירו עלינו.
אריק קיבל פקודה להסתער לכיוון הרכבים כשאני מחפה עליו. הוא חלף על פני השלדות השרופות וראה את גופות המחבלים: אחת עם זרועות מעוותות, אחת עם חצי יד וחצי ראש. התצפית מזרעית זיהתה מחבלים נוספים בשיחים, ואריק הוכוון אליהם וירה עליהם במקלעים, ולבסוף הוסיף שני פגזים. תוך כדי לחימה הוא גם דרס את המחבלים. רק בימים האחרונים הוא נזכר שזה קרה.
כל הקרב הזה התרחש רק כמה מאות מטרים מהגבול. על גג בית בזרעית עמדו עיתונאים וצפו במתרחש. אפילו הנשיא עזר ויצמן היה שם. הקרב, כתב אז עמוס הראל ב"הארץ", "שיקף היטב את המצב במה שנותר מאזור הביטחון: שטח בלא גבולות ובלא כללים".
כך הסתיים הקרב האחרון שניהל צה"ל בנסיגה מלבנון; בלי הירואיקה, בלי דרמה יוצאת דופן, עם 11 מחבלים הרוגים (על פי ההערכות) ואפס נפגעים לכוחותינו. "כל המחבלים הושמדו", כתב המ"פ בדו"ח סיכום האירוע, מדגיש את המילה "כל". "ככה בדיוק לבנון רצתה אותם", אמרה אילנה דיין בכתבתה, "שטופי קרביות ואקשן כמו שרק בני עשרים יכולים להיות, אחרי שבלמו כמה אנשי חיזבאללה מבולבלים שניסו לעלות לכרכום. זה כנראה חומר הגלם שתידלק מלחמת ברירה של 18 שנה. מיטב הנוער עדיין מת להיות מגש הכסף".
כשהייתי חייל עדיין נפגעתי מאנשים מבוגרים שהתייחסו אלינו כפיונים הורמונליים שששים אלי קרב, לא ביקורתיים, לא שיפוטיים, חסרי קונטקסט, חסרי פחד. בשר תותחים בהתנדבות. כעסתי כשגבר אחד – שהיה כבן גילי היום – טען באוזניי שרק בני 18 היו מסכימים לעשות את זה. היום אני יודע שיש בזה מן האמת.
השער
הקרב על כרכום הסתיים לאחר כשלוש שעות, בשעת צהריים. עשינו בין הצוותים משמרות על הטנקים, ניצבים בעמדות תצפית ויורים לחיפוי בעת הצורך. הקשר המשיך לדווח על קריסת הדומינו של מוצבי צד"ל ועל הכוחות הזורמים החוצה מן השערים. השיירה האחרונה עלתה לכרכום – והפעם כדי לפוצץ אותו. שתי משאיות, 2 טון מוקשים, 25 קילוגרם כל אחד. בדרך נתקלו הכוחות במחבלים על הציר. אחרי שווידאו שאינם בחיים, חלק מהחיילים ירדו כדי להצטלם עם הגופות. זה היה מקובל אז, ולא היו פייסבוק ואינסטגרם כדי לעורר זעזוע ציבורי. כשירדנו מכרכום, חלק מהגוויות עדיין היו שרועות על הדרך. אני תוהה אם ראיתי אותן, ואם כן – עד כמה עמוק הצלחתי להדחיק את זה.
בקשר הגיעו הידיעות על הפינוי כמו בהכרזת האו"ם: דלעת פוצץ, בופור פוצץ. כרכום ומפקדת יק"ל במרג' עיון נותרו אחרונים. כל הפיצוצים תוכננו לשעה 23:00, אבל פיצוץ כרכום התעכב; הקשר עם מארב אגוז היה משובש ודחה את לוח הזמנים. כמה שעות מאוחר יותר הכוח של אגוז נסוג, ואנחנו קיבלנו את הפקודה להתפנות.
התרחקנו בשיירה לכיוון ישראל, תופסים מרחק ביטחון מהמוצב. קצת לפני שלוש לפנות בוקר לחץ קצין ההנדסה על הנפץ, וכרכום עלה בלהבות. טל אומר שראה אותו מהפריסקופ בתא הנהג, אורן מספר שלא הרשיתי לו לפתוח את המדף, אבל הוא פתח לכדי חריץ והציץ. משה התותחן ביקש שאצודד את הצריח כדי שיוכל לראות. בכתבה של אילנה דיין מספרים הנחלאווים שהפיצוץ היה אדיר, "כמו בסרטים". "זאת יממה שלא תשכח בחיים", אומרת דיין לסמ"פ, והוא מסכים. ורק אני לא זוכר כלום.
יצאנו בפעם האחרונה מהשער. רוב העיתונאים לא היו שם; הם הורחקו מהאזור בגלל הקרב והעניקו את תהילת שערי העיתונים ומהדורות החדשות לאנשי הגזרה המזרחית. אבל אנשי הפלוגה חיכו לנו. רון הסמ"פ בירך אותי על הגורל שהתהפך: במקום לשבת חסר אונים בחמ"ל הבאתי את עצמי עד הרגעים האחרונים של כרכום. איתי המ"פ בישר לי שאני הטנק האחרון בגזרה המערבית. כמה שעות מאוחר יצאו משער עגל המרצדסים המשוריינים של יק"ל בפיקודו של תא"ל בני גנץ, ואיתם הטנקים מחטיבה 7 שחיפו עליהם בנסיעתם, וגזלו ממני את התואר הסמלי של הטנק האחרון בלבנון.
*
השחר התחיל לעלות. הגזרה היתה שקטה סוף סוף, רחוקה כל כך מהמולת הקרב של אותו יום. תמיד היה פוטנציאל סוריאליסטי במראות של הטנקים על רקע הנופים הירוקים של לבנון, ועכשיו, בדממה של הדמדומים, הוא התפוצץ לתוך סצנת הסיום הקתרטית.
התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שיצאנו מלבנון. לפני שזו היתה קלישאה, זו היתה המציאות: חיילים שמתקשרים לאמא כדי להגיד שהם חזרו הביתה בשלום. בשער של "ידיעות אחרונות", עוד באותו בוקר, התנוסס בכחול-לבן הציטוט "אמא, יצאנו מלבנון", על רקע תמונות של חיילים חוגגים. נחום ברנע בחר בדצמבר האחרון את השער ההוא לשער האהוב עליו. "כותרת טובה שווה לפעמים אלף תמונות", כתב, "בשלוש מילים לכד עורך העיתון מצב רוח של עם שלם". אבל אם זה היה מצב הרוח, ואם כולם היו כל כך מאושרים לראות אותנו בחוץ – מה לעזאזל עשינו בפנים כל כך הרבה זמן?
בחודשיים שקדמו לרגע הזה, הייתי מתקשר להורים שלי מדי כמה ימים ואומר, בלי להסביר, שלא אוכל להתקשר בזמן הקרוב. זה היה מספיק כדי שיבינו שאני נכנס למארב: 24 שעות, 48 שעות, 72 שעות. ההורים שלי לא יצאו מדעתם מרוב דאגה, ואני לא אמרתי שום דבר שעלול היה לגרום להם לנהוג כך. "האמת היא שלא סיפרת", אמרו לי השבוע, "היית בא, ישן, הולך. היינו שומעים בחדשות". גם עדי אמרה שלא סיפרתי על לבנון. אולי פשוט חשבתי שאין מה לספר.
אבל ההורים שלי הבינו היטב מה קורה שם. אבא שלי היה בעצמו בוגר לבנון. בסוף שנות ה-70, כקצין הנדסה בחטיבה 300 תחת פואד בן אליעזר, הוא היה סולל צירים למיליציה של מייג'ור חדאד, שהתגלגלה לימים לצד"ל. בנובמבר 1982 הוא ישב בבניין הממשל הצבאי בצור, יומיים לפני שזה קרס בפיגוע שכונן את חיזבאללה, ושאולי היה אירוע המפתח בהסתבכות הישראלית בלבנון. הייתי אז בן שנתיים. 18 שנים מאוחר יותר, סגרתי מאחוריי את השער ואת המעגל. לעולם לא יהיו לי את המור"קים של אבא שלי, גם לא את הזיכרון הפנומנלי שלו שזוכר כל מוקש ומטען חבלה שהוא פירק בחייו. אבל שנינו שרדנו את לבנון.
בלילות שעשיתי בלבנון, מנמנם במיטת ברזל צה"לית במוצב בכוננות להקפצה או יושב בצריחון המפקד ומנסה לפזר עם האמר"ל את האפלה הלבנונית הכבדה ("זה לא חושך מצרים, זה חושך לבנון", אמר הסמ"פ של כרכום בכתבה של אילנה דיין), אמא שלי היתה ישנה עם הטלוויזיה פתוחה. אם יקרה משהו, היא היתה צריכה לדעת, מיד, גם מתוך שינה.
אחרי הבוקר ההוא, שנינו יכולנו לישון קצת יותר טוב. נדמה לי שזה היה נכון לכל בית בישראל.
הזיכרון
חשבתי שהחקירה העצמית הזאת תפתח לי את הסרקופג של לבנון. חשבתי שהדלת הכבדה תתרומם ואשטף באור של זיכרונות. חשבתי שזה יהיה טריגר כמו בסרטים, פלאשבק שמכה בך כמו ברק. שפתאום אזכור את הקליעים של חיזבאללה שורקים מעל הראש, ואת הפגזים של התותחנים מרעידים את הטנק, ואת ההילה הבוערת של כרכום.
לבנון לא חזרה אלי. היא עדיין קבורה מתחת להריסות הזיכרון.
אבל כשחיברתי את רסיסי הזיכרונות לשברי הסיפורים, כשהרכבתי מהאוסטרקונים האלו את החוויה הלבנונית שלי, הבנתי גם מה נקבר שם. השגרה האגבית היתה סכנת חיים, האירוע המבצעי היה מלכודת מוות. אלו לא היו ימים נורמליים.
זאת היתה חוויה שמעצבת חיים. אבל השער הזה היה צריך להיסגר.