לפני קצת יותר מחודש, כשבנימין נתניהו ניסה להפיל את בני גנץ בעוד פח פוליטי, הוא הזמין את יריבו לעימות טלוויזיוני. גנץ סירב, ונתניהו מיהר להציג את הסירוב כפחד. "כנראה שלגנץ יש בעיה, הוא לא עומד בלחץ", אמר נתניהו, "אם אתה לא יכול לעמוד בלחץ של עימות טלוויזיוני, איך תוביל את מדינת ישראל?".
בדיעבד מתברר שנתניהו צדק. אמנם גנץ סירב לעימות מסיבות פוליטיות וקמפיינריות מובנות, וממילא עמד כרמטכ"ל בלחצים לא פחותים מהרבה מאלו שעל ראשו של ראש ממשלה. העמידה בלחץ התפקיד מעולם לא היתה עניין אמיתי. אבל במשך יותר משנה של התמודדות פוליטית, נתניהו זיהה את נקודת השבירה האמיתית של גנץ: הממלכתיות. הוא פשוט ממלכתי מדי.
זו הסיבה שגנץ נכנס לפוליטיקה; זו הסיבה שהוא ניהל קמפיין הגון ונזהר מירידות מתחת לחגורה גם כשנתניהו ודובריו הטיחו בו בוץ; זו הסיבה שהוא התעמת שוב ושוב על דרך וסגנון עם יאיר לפיד ובוגי יעלון המיליטנטיים. וזו גם הסיבה שגנץ החליט כעת לעשות מהלך שהוא אולי גזר דין מוות פוליטי עבורו, מתוך הנחה שזה הדבר הטוב למדינה. זאת לא תמימות; הוא פשוט ממלכתי מדי. "ישראל לפני הכל", עבור גנץ, איננו רק סלוגן. זו תפיסת עולם פוליטית. כשגנץ מצטרף לממשלת אחדות, הוא באמת שם – להשקפתו – את ישראל לפני כל דבר אחר. וקודם כל – לפניו.
להציל את טוראי ביבי
ממשלת אחדות, נוכח כאוס הקורונה, איננה רעיון משוקץ. נאומי נתניהו משובצים במליצות מוגזמות, אבל עיקרון "אחדות היא צו השעה" איננה אחת מהן. במשבר כמו זה שבפניו ניצבת ישראל, כשעל האזרחים מונחתות בכל יום הנחיות מחמירות וכשהמשק עומד בפני קריסה, דרושה הנהגה שזוכה לאמון. המציאות הנוכחית, שבה מחצית מהעם סבורה שכל הוראה מנתניהו נובעת מאינטרס פוליטי (שלא לומר: הפיכה שלטונית בחסות קורונה), איננה מצב בריא למדינה חולה. אמון הציבור הוא משאב נחוץ כעת לא פחות ממטושים.
אבל הממשלה הנרקמת בין נתניהו וגנץ איננה ממשלת אחדות; זו ממשלת ימין בהכשרת קולות השמאל. נתניהו היה קורא לזה "גניבת בחירות". הבלוק נותר מבוצר, בשעה שכחול לבן נפוצה לכל עבר (הגשמת חלומו של נתניהו), וגנץ הזדחל פנימה עם שאריות חוסן לישראל (17 אצבעות של מצביעים שהימין בעצמו מכנה "רק לא ביבי"). עם הכוח הדליל הזה, ושלל הבטחות על הנייר, הוא ינסה לתקוע אצבעות בסכרים של הדמוקרטיה הישראלית. אולי הוא יצליח, אולי זאת תהיה נחמה פורתא עבור מצביעיו: אמיר אוחנה יסולק ממשרד המשפטים, חוק החסינות ופסקת ההתגברות ייבלמו. זה לא דבר של מה בכך. אבל זאת לא הצטרפות לממשלת אחדות; זאת מכונת הנשמה לממשלת נתניהו.
גנץ לא יכול היה לקבל החלטה טובה. המלך שהחזיק במנדט להרכבת הממשלה היה ערום מאפשרויות פוליטיות. הנדל והאוזר טרפדו את אופציית ממשלת המיעוט, לפיד ויעלון טרפדו את ממשלת האחדות, הבלוק טרפד כל אופציה אחרת, ובבחירות רביעיות (שממילא לא ניתן לקיים) כחול לבן היתה צפויה לתבוסה. כל האלטרנטיבות היו גרועות. ועם זאת – זה היה נכון גם לגבי נתניהו. ובסופו של דבר, נתניהו שמר על ממשלתו ובדרך פירק את המכשול הפוליטי הכי גדול שעמד בדרכו בשבע השנים האחרונות; גנץ שמר על יועז הנדל. הוא קרע את הטיקט שעליו רץ לכנסת והפר את שרשרת ההבטחות שמכר לציבור. לפני חודש הוא הזהיר את בוחריו מפני ממשלת ארדואן, לפני ימים בודדים הוא עוד התכוון לקדם חוק נגד כהונת ראש ממשלה הנאשם בפלילים. הכל נשכח כבמחי אלכוג'ל.
מה נשתנה
במשך שנה מנסה נתניהו לשכנע את אזרחי ישראל שגנץ לא כשיר להיות ראש ממשלה. אין שקר שהיה בוטה מדי, אין השמצה שהיתה פוגענית מדי. מגמגם, סחיט, פושע, סוטה, בוגד, לא אפוי, לא שפוי. שק נחשים הוטל על ראשו (וכעת ייעלמו כמטה משה. פתאום לאף אחד לא אכפת מחקירת פרשת הממד החמישי או מהפרשנות הביטחונית של ישראל בכר). ועם זאת, ההצלחה היתה בינונית ומטה; גנץ, טירון פוליטי, לא ירד מ-33 מנדטים. את המנדט להרכבת הממשלה הבאה הוא עדיין מחזיק בידיו.
אבל דווקא הימים האחרונים הוכיחו עד כמה גנץ באמת לא בשל עדיין – וכעת גם ספק אם יהיה בשל אי פעם – לכהן כראש ממשלה. זאת לא שאלה של ניסיון פוליטי (שאין לו) אלא של מנהיגות. גם כשהיו בידיו 61 מנדטים, הוא לא הצליח ליישר ח"כים סוררים, להדיח סרחים עודפים, לאחד את הקוקפיט ולהקים ממשלת מיעוט או ממשלת 61; ומנגד, הוא גם לא הצליח להחזיק את המפלגה הרופסת שלמה ולהביאה כפמליה לחופה עם נתניהו. כחול לבן היתה מלכתחילה מוצר בעייתי עם חיי מדף מוגבלים, אבל גנץ לא הצליח לשמר אותה אפילו עד הרגע שבו יפוג התוקף.
אבל מה שבאמת תמוה הוא האמון שנותן גנץ בנתניהו. זה הרי אותו נתניהו שלפני פחות משלושה חודשים ביקש מהכנסת חסינות, אחרי שהצהיר "מה פתאום" לנגד עיני האומה כולה. זה אותו נתניהו שהבטיח לא לקדם את החוק הצרפתי, להעביר את הסיפוח, להפיל את חמאס, למנות את כחלון למנהל מקרקעי ישראל, למנות את גלעד ארדן לשר החוץ, למנות את רפי איתן לשר כלשהו, לא לשבת עם השמאל, לא להקים ממשלת אחדות, לכהן במשך לא יותר משתי קדנציות. בוגי יעלון ויאיר לפיד יכולים לספר לגנץ דבר או שניים על הבטחות נתניהו. הם סיפרו לו. אז מה נשתנה הערב הזה? מה גרם לגנץ להאמין שהפעם זה יהיה אחרת? רק השבוע הוא זכה לתצוגת תכלית של האופן בו הליכוד מתייחס להליכים דמוקרטיים, כשיולי אדלשטיין פרע את עצמו מפסיקת בית המשפט. מי שמאמין להבטחות אחרי אקט כזה לא לוקה בנאיביות; הוא לוקה בעיוורון.
לשמור על נתניהו מאוחדת
סביר מאוד להניח שגנץ חתם היום על תעודת הפטירה של קריירת בזק פוליטית. כמו ראשי השמאל-מרכז שקדמו לו – ציפי לבני, יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' – גם הוא הלך בדרך כל בשר. גולגולתו הפוליטית תיתלה לצד ראשיהם בחגורת הציד של נתניהו. הוא הגיע קרוב יותר מכולם, גיבש רוב, זכה במנדט – ובכל זאת, הוא האיש ששמר על נתניהו מאוחדת.
מי שכבש את ראש מחנה "רק לא ביבי" פירק את המחנה במו ידיו. את עתידו, אם בכלל עוד יהיה כזה, יוכל למצוא אולי בשדה האלקטורלי של הימין. מי יודע? אולי חברי הבלוק היו צריכים לקבל את פניו בכנסת היום בשירת "הו הא מי זה בא, יושב ראש הליכוד הבא".