בנימין נתניהו חשש מהפגנת נפגעי הקורונה אמש. מה הוא לא עשה כדי לגמד אותה? ערך שיחת זום עם בעלי עסקים ביום שלישי, פרסם תכנית חירום כלכלית ביום רביעי, הזמין את נציגי ארגוני העצמאים לפגישה בהולה בשישי. הוא אפילו לקח אחריות על פתיחת המשק המהירה מדי (אם כי עשה זאת בדרכו: "בגלל שהקשבנו למצוקות שלכם, אזרחי ישראל", כלומר – טעיתי, אבל בגלל שלחצתם עליי). שום דבר לא עזר. ואף על פי כן, נוע תנוע שיירת המפגינים.
נתניהו יודע שמחאה עממית היא הסכנה הגדולה ביותר לשלטונו היום. בשנים האחרונות הוא הפך למומחה באיתור הסכנות האלו, אפידמיולוג של מגפות פוליטיות: התקשורת, הפרקליטות, בג"ץ, כחול לבן. את חלקם הוא הצליח לנטרל בהצלחה, עם אחרים הסתבך, אחדים עדיין בסביבה. אך בינתיים הוא יכול היה לכולם, גם כשזה נראה היה כנגד כל הסיכויים. קוסם.
אבל הקורונה מעמידה בפניו אתגר חדש. אחרי ששיחקה לידיו בגל הראשון כווירוס אקס מכינה שפירק את האלטרנטיבה השלטונית שקמה לו, היא מתגלה בגל השני כחרב פיפיות, ולהבה מרחף מעל ראשו. הגל הזה מכה בציבור חבול שעוד לא הספיק לסדר את הסחורה על המדפים. נבואות הזעם של נתניהו בדבר יותר מ-10,000 מתים התבדו עד כה, אך הן התחלפו בתרחיש אימים מסוג אחר: יותר ממיליון מובטלים ומאות אלפי עצמאים ובעלי עסקים חבולים. וזה כבר מאיים להפיל לא רק את הכלכלה הישראלית, אלא גם את האיש שמתגאה בה יותר מכל.
התרחיש הזה הוליד מחאה אותנטית: מחאה של אנשים שאיבדו את עבודתם, של אנשים שסגרו את עסקיהם, של אנשים שלא יודעים איך לשלם שכר דירה ואיך למלא מקרר. הזעקות שלהם ברחובות ובאולפנים מהדהדות, המצוקה שלהם קורעת לב (למעט הלב של צחי הנגבי). זאת מחאה שגורמת למחאות קודמות – אפילו למחאה החברתית – להיראות פריבילגיות. זה כבר לא יוקר המחייה, אלא, כפי שאמר פעם מישהו, החיים עצמם. אם המחאה הזו תימשך, תתפשט ותתעצם, היא עשויה לעשות את מה שלא עשו עד כה הבחירות הסדרתיות והתיקים הפליליים: להפיל את שלטון נתניהו. המחאה היא הבומרנג של המשבר הכלכלי שהונחת על הציבור – והבומרנג הזה יכה ישר בראש. בראש הממשלה.
אף אחד כבר לא מצפה מנתניהו להבין
אלו לא רק הכשלים התפקודיים, בין אם בהקמת מערך הבדיקות או בהזרמת הכסף לאזרחים. נתניהו כשל – ובמקרה שלו אפשר להוסיף את הביטוי "למרבה להפתעה" – תדמיתית. השאננות שגילה בחודש האחרון, ותשומת הלב שהסיט לענייניו הפרטיים והפוליטיים, הקרינו לא רק על ההיערכות לגל השני אלא גם על תדמיתו הציבורית. נתניהו הפסיק להופיע בפני אזרחי ישראל מדי ערב על תקן המנהיג הדומיננטי והאחראי שחוסם את הגל כמעט בגופו, והתגלה כפוליטיקאי אנוכי ומנותק שעסוק בהצגת קבלות על ניקוי בריכה בקיסריה ומוביל ממשלה מפלצתית ומופרכת שבה שרים עושים דין לעצמם, מפרים הנחיות כמעט מדי שבוע ולועגים לאנשים שאין להם מה לאכול.
הביקורת הציבורית על החזרי המס העצומים סחטה ממנו התנצלות נדירה על "העיתוי" (אך לא על המהות) וחשפה בדיוק היכן כשל נתניהו. אף אחד כבר לא מצפה ממנו להבין בכנות לליבם של אנשים שאיבדו את פרנסתם. נתניהו, שחי זה עשורים על חשבון הקופה הציבורית ולא זוכר איך נראה ארנק, לא יבין זאת לעולם. אבל כשהוא חד וערני, הוא לפחות יודע לזייף את זה.
במאי, טרם הקמת הממשלה, נתניהו היה בשיאו. היו בבלפור מי שדירבנו אותו לפרוע את הז'יטונים של הגל הראשון וללכת לבחירות. נתניהו היסס, והוא ידע היטב למה. מאז האשראי הציבורי שלו מידלדל כמו חשבון הבנק של מפוטר קורונה. חוסר האמון עולה בקצב שיכול להתחרות בזה של מספר הנדבקים: 59% מהנשאלים בסקר האחרון שפורסם ב-N12 טענו שאינם סומכים על הממשלה בהתמודדות מול הגל השני, 49% הגדירו את התפקוד של רה"מ באספקט הבריאותי כ"רע", 62% ענו כך בנוגע לאספקט הכלכלי. המספרים הגבוהים האלו מייצגים גם נתחים גדולים של מצביעי ימין, וזה מספיק כדי לגרום לנתניהו להזיע. עיתוני סוף השבוע האחרון מהדהדים את אותה המגמה. אם נתניהו הספיק לעיין בהם במהלך סוף השבוע הלעולם-לא-רגוע בבלפור, הוא נתקל במחזה נדיר למדי: שורה ארוכה של ביקורות, מימין ומשמאל, על תפקודו. מחאה א-פוליטית: גם ביומוני החרדים, גם בביטאוני המתנחלים, אפילו בעיתון הבית. באלי ציפורי ינוחם.
בינתיים, אין לזה השפעה משמעותית על תחזיות המנדטים. שוב מתברר שהמהלך הפוליטי החשוב ביותר שלו לא היה הקמת הממשלה אלא פירוק כחול לבן ובעיקר קעקוע בני גנץ כאלטרנטיבה. אבל גם בסקרי המנדטים המגמה ברורה, גם היא מתונה יותר מסקרי האמון: באחרונים נתניהו צולל, בראשונים – מאבד גובה. על יישור העקומה אין מה לדבר.
השיטה של גייסות בלפור: "השמאל השתלט על המחאה"
נתניהו יכול להתגבר על המחאה באופן המתבקש: להיענות לדרישותיה. זה יכול להתבטא בצעדים נמהרים ופופוליסטיים, שאת נזקיהם נשלם עוד עשרות שנים קדימה; אבל גם בהתנהלות אחראית ונבונה שתחלץ את המדינה מן המשבר. אם להאמין לשיווק העצמי האגרסיבי של נתניהו, אין סיבה לחשוב שהוא לא יצליח "לנצח" את המגפה הכלכלית. אלא שבפני "מר כלכלה" ניצב משבר חמור – אולי החמור בתולדות המדינה – וגלובלי, איתו מתמודדת ישראל תוך מחסור הולך ומחריף באלמנט קריטי לשווקים (ולחברות דמוקרטיות): אמון. כדאי להקשיב למה שאמרו נציגי העצמאים בתום פגישת החירום אליה זומנו ביום שישי: "נפגשנו עם ביבי, שמענו אותו, לא מאמינים למילה שלו".
נתניהו קלט את המסר, ושלף מיד את מכשיר העבודה הכי שחוק בארגז הכלים שלו: הפרד ומשול. זו הדרך היעילה ביותר לקטוע את שרשרת ההדבקה של המוחים. בתוך קבוצת השולמנים זה כבר נמצא בשימוש: הוא כבר הצליח לזרוע חשדנות בתוך הקבוצה כששלף את הפעילה צופיה נהון והפך אותה ליועצת ראש הממשלה לעסקים קטנים (קשה לומר שתרומתה ניכרת בשטח); ביום שישי הוא זכה לעזרה דווקא מהיריבים האגדיים אופירה וברקו, שחשפו את הקשר הטלפוני בין מנהיג השולמנים אביר קארה לשר האוצר ישראל כ"ץ, והציפו אל מעל פני השטח את המתחים בתוך ההתארגנות ואת תיאוריות הקונספירציה בדבר היותה משת"פית של בלפור.
בהמשך הופעלו גייסות בלפור: אמש, לפני ההפגנה, הם הפיצו בווטסאפ הודעות שקריות על ביטולה בשל התפשטות המגפה. כשבכל זאת הגיעו אלפים לכיכר, הם מיהרו למסגר אותה כהפגנת שמאל והפיצו ברשתות תמונות וסרטונים של מתנגדי נתניהו. בטור של בועז גולן באתר הביביסטי חדשות 0404 היא תוארה בהתאם לדף המסרים שעודכן לאחר פליטת החרטא של צחי הנגבי: אמפתיה מזויפת לצד תיוג פוליטי. המצוקה "אמיתית", "טבעית", "חשובה", "לגיטימית" (יש מצוקה לא לגיטימית?) – אבל השמאל "השתלט עליה". המהלך הזה אילץ את המארגנים להדוף את הטענות, להבהיר שזו "הפגנה כלכלית א-פוליטית", לעדכן שסירבו לבקשת יאיר לפיד ובוגי יעלון לנאום ולבקש מפוליטיקאים שלא להגיע לאירוע. גם זו טקטיקה שחביבה על נתניהו: זה לא נכון? שיכחישו.
"לא ימינה ולא שמאלה, מעניין אותנו כסף"
נתניהו אמנם חסר רסן כשמדובר בהישרדותו, אבל להציג את כל המוחים נגדו בכיכר רבין כפעילי שמאל זו מניפולציה מכוערת במיוחד על אנשים שהקורונה עשתה שמות בחשבונות הבנק שלהם מבלי לתהות למי הצביעו בקלפי. רבים מהם הם מצביעיו. רבים מהם לא היו סבורים כי הוא צריך לפנות את מקומו בגלל התיקים הפליליים או המשפט ולא רואים בקורונה הזדמנות להיפרע ממנו. הם לא הגיעו להפגין נגד השחיתות, בטח שלא נגד הכיבוש או הסיפוח. "זה לא פוליטיקה, זה כלכלה", אמר אחד המארגנים שנראה מתעמת עם מפגינים מקבוצת "Crime Minister" בחדשות 13, "לא ימינה ולא שמאלה, מעניין אותנו כסף".
בפעם הקודמת שנתניהו ניסה לצייר כך מחאה עממית הוא נכשל. סקר של "הארץ-דיאלוג" שפורסם ביולי 2011 מצא שהמחאה החברתית לא נתפסה כפוליטית במובן המפלגתי על ידי רוב גדול מקרב מצביעי כל המפלגות. לפי סקר ערוץ 10 מאוגוסט של אותה שנה היא זכתה לתמיכה אדירה של 88% מהציבור. גם אז ניסו דוברי בלפור לקרוע את יריעות האוהלים בין ימין ושמאל, ומשנכשלו נאלץ נתניהו לבחור בדרכים חלופיות: הפניית האש לטייקונים, ועדת טרכטנברג ועסקת שליט. אם גם הניסיון הזה ייכשל, יהיה מעניין לראות מה ישלוף הקוסם מהכובע הפעם.
זו לא היתה הפגנה פוליטית באופן שבו נתניהו ואנשיו מתכוונים לזה – כלומר, "תמיכה בהפיכה שלטונית". היו בה מצביעי ימין ומצביעי שמאל, אף פוליטיקאי לא עלה על הבמה, אף מפלגה לא ניכסה לעצמה את האירוע. ובכל זאת, מובן שזאת היתה הפגנה פוליטית. זאת היתה הפגנה נגד הממשלה (שהיא, לכאורה, ממשלת ימין ושמאל). לא נגד הנגיף, לא נגד הפנגולינים, לא נגד מושל מחוז ווהאן, לא נגד יורם לס. נגד הממשלה.
זאת היתה הפגנה נגד ההתנהלות של הממשלה ונגד היעדר ההתנהלות שלה. הפגנה על כסף שלא הוזרם לאנשים וכסף שבוזבז על משרדי חרטא. על הנחיות שמונחתות על הציבור ומבוזות על ידי נבחרי ציבור. על מנהיגים שדורשים אחריות ולא לוקחים אותה. זאת היתה הפגנה נגד הממשלה, ואין דרך להפגין נגד הממשלה מבלי לנקוב בשמה ובראשיה. משבר לאומי מונח לפתחה של הנהגה פוליטית. פוליטיקאים מנהלים את המדינה – ופוליטיקאים צריכים לתת את הדין. כך זה צריך לעבוד, וכשזה לא עובד ככה – מפגינים. אז מובן שזאת הפגנה פוליטית. הכי פוליטית שיש.