כבר זמן רב שאילה חסון מהלכת עם כוונת על הראש בשדה הקרב התקשורתי של מלחמת נתניהו. המעורבות שלה כעיתונאית בפרשת הרפז הפכה אותה ליריבה עיקשת של גבי אשכנזי ואביחי מנדלבליט – ולכן, על פי כלל "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי", אומצה חסון שלא בטובתה בידי נאמני בלפור. חסון כבר ספגה לא מעט הכפשות לאורך השנים, והשמאל הטוויטרי כבר סימן אותה מזמן כעוד אחת מגלריית הביביסטים התקשורתית. אבל נדמה שהפעם הקליעים, שבדרך כלל שורקים לחסון ליד האוזן, הצליחו לפגוע. הראיון שהעניקה הבוקר לשרון גל בגלי ישראל, בו נשמעה חסון מטולטלת ועל סף דמעות עד כדי סיום חפוז של השיחה טרם שבירה, מלמדת שהפעם קרה משהו חריג.
הטריגר ששחרר את האש על חסון הפעם היה דברים שאמרה בתכנית "שישי" בחדשות 13 על היועץ המשפטי לממשלה, ועל התקופה שבה כיהן כפרקליט הצבאי הראשי תחת הרמטכ"ל אשכנזי במהלך פרשת הרפז. מנדלבליט, על פי חסון, נשמע אומר לאשכנזי בהקלטות: "אני אסגור לך את העניין". אשכנזי, לדברי חסון, אומר באותה שיחה ש"המפכ"ל אתנו והוא הבטיח לנו שהוא דואג לנו".
תקציר לכל מי שאיבד את ידיו ורגליו בסבכי פרשת הרפז: מסמך שנועד לכאורה לקדם את מועמדותו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל ופורסם בחדשות ערוץ 2 התגלה כמזויף והוביל לחקירה פלילית. אשכנזי נחקר בחשד שהתעכב במסירת הידיעה על המסמך למשטרה ושמסר מידע מסווג לעיתונאים, מנדלבליט נחקר בחשד שהתעכב גם הוא בדיווח למשטרה ושהעביר לאשכנזי פרטים מתוך החקירה. היועמ"ש יהודה וינשטיין החליט לסגור את התיקים נגד השניים (בניגוד להמלצת המשטרה). ההקלטה שמתוכה ציטטה חסון נתונה תחת צו איסור פרסום, לאחר שבפרקליטות הוחלט כי מדובר בהאזנת סתר (אשכנזי ביקש שהשיחה לא תוקלט) ולכן אין אפשרות לעשות בה שימוש משפטי.
הפרשה הפכה, בין השאר, גם לעימות חזיתי בין אשכנזי וחסון: חסון הופיעה בפני החוקרים עם התזה שלפיה אשכנזי הפעיל עיתונאים ופוליטיקאים כדי להכשיל את גלנט ואת הדרג המדיני (בהחלטת היועמ"ש נכתב שהיא לא הציגה לחוקרים "בדל ראיה"); בהקלטות שפורסמו נשמע אשכנזי אומר לדובר צה"ל אבי בניהו כי יש לו "מנופים" להפעיל על חסון. חסון טענה במשך השנים שמצותתים לה, מכפישים אותה ומנסים לגרום לפיטוריה. אשכנזי אמר שחסון "בחרה צד" בסכסוך בינו ובין אהוד ברק ושהיא עוסקת ב"סיקור מוטה ובלתי הוגן". עיתונאים רבים טבלו במים המעופשים של פרשת הרפז, אבל בין חסון ואשכנזי עומדת שלולית של דם רע.
מה שנכון למנדלבליט, נכון שבעתיים לאשכנזי
לכל מי שחוגג את הפרסום של חסון כמכה ניצחת על ראשו של מנדלבליט ("חשיפה שומטת לסת על מנדלבליט", צייץ אראל סג"ל, מתעלם בנוחות מהחלק הנוגע לשותף החדש אשכנזי) מומלץ להיאזר בספקנות. ראשית, כפי שחסון אמרה בעצמה בראיון לשרון גל, לא מדובר בציטוטים אלא בפרפראזות – ופרפראזות, מטבען, הן מהלך פרשני. שנית, גם את המשפטים כמות שהם אפשר לפרש בדרכים שונות, בוודאי כשהם מנותקים מהקונטקסט המלא של השיחה. "אני אסגור לך את העניין", לדוגמה, יכול לרמוז להתערבות אסורה של מנדלבליט בחקירה; אבל הוא יכול גם להיות הבטחה של עובד שמנסה לרצות את מנהלו, כזאת שמעידה על רצון ומוטיבציה אבל לא בהכרח על התנהלות פסולה. המשפט של אשכנזי באותה שיחה, לפיו "המפכ"ל דואג לנו", הוא הוכחה מצוינת לכך – שהרי בסופו של דבר המשטרה המליצה על הגשת כתבי אישום נגד השניים. נוסף על אלו, פערי המידע שבין המשפטים הבודדים שהביאה חסון עדיין עצומים, וכל פרשנות יכולה ליפול לתוכן בנקל.
החיסיון של ההקלטות בצל חוק האזנות הסתר, שאותו הפרה חסון, הוא עניין משפטי. יש המנופפים, כמו חסון, בפרשת אפי נווה ובסעיפי החוק המתירים שימוש בהקלטה; יש הטוענים, כפי שמסבירה הפרקליטות, שהנסיבות לא מאפשרות לעשות זאת. זה דיון משפטי מקצועי, גם אם הוא מבוזה כרגיל בשיח הפופוליסטי. בג"ץ, אגב, דחה בינואר את עתירת ברוך קרא ו"המקור" לחשיפת ההקלטות. לא מיותר לציין שהשופטים שדנו בתיק היו מי שנתפסים כנציגי הימין בבית המשפט: נועם סולברג, שכתב כי התועלת בפרסום תהיה זניחה; ודוד מינץ ואלכס שטיין, שכתבו כי צריך לשמור על יכולתו של בעל תפקיד בכיר לדבר בחופשיות בד' אמותיו. הימין כנראה לא היה מתנגד לראות הפעם הרכב קצת יותר אקטיביסטי.
אבל הגושפנקה המשפטית לא צריכה לנקות את אשכנזי ומנדלבליט מהחובה הציבורית. זכות הציבור לדעת אמנם נדחקה מפני הזכות לפרטיות על ידי ההרכב הכל-שמרני של בג"ץ, אבל אשכנזי ומנדלבליט לא חייבים לקבל את ההכרעה הזאת. מנדלבליט הוא עובד ציבור, אשכנזי הוא נבחר ציבור. שניהם מכהנים בספירות הגבוהות ביותר של הממשל, שניהם עושים זאת ברגע דרמטי עבור הדמוקרטיה בישראל, ושניהם מעורבים ברגע הזה באופן אישי – האחד כמוביל מהלך הגשת כתב האישום נגד נתניהו, השני כמי שמעניק לו ביטוח חיים פוליטי. לשניהם יש חובה עליונה כלפי הציבור אותו הם משרתים. ברוך קרא לא צריך לעתור למען חשיפת ההקלטות, אילה חסון לא צריכה להפר את החוק ולחשוף את תוכנן; אשכנזי ומנדלבליט צריכים לעשות זאת מיוזמתם. כל עוד לא יעשו זאת, יוסיף הציבור לחשוד בכך שיש להם מה להסתיר. וכל עוד יוסיף הציבור לחשוד במשרתיו ובנבחריו, לא ישתקם האמון בדמוקרטיה הישראלית, והאמיר-אוחנות יוכלו להמשיך ולנופף בחוסר האמון כמנוע ההצדקה להרס מערכת המשפט.
מה שנכון למנדלבליט, נכון שבעתיים לאשכנזי. מנדלבליט מילא בפרשת הרפז תפקיד משני, והיום מכהן כעובד מדינה שנבחר לתפקידו על ידי הממשלה; אשכנזי, לעומתו, מילא בפרשה הזאת תפקיד מרכזי, והיום מכהן כפוליטיקאי שנבחר בקולותיהם של אזרחים. הצחנה סביבו בכל הקשור לפרשה גדולה פי כמה מזו שסובבת את מנדלבליט, והמחויבות שלו ליידע את הציבור גדולה יותר. מיליון מצביעים שבחרו באשכנזי כאחד ממובילי כחול לבן ותשעה מיליון אזרחים שאשכנזי עומד לייצג בבית הלבן ובקרמלין ראויים לתשובות מלאות על מעורבותו בעלת ה"נופך מחשיד" (כפי שכתב וינשטיין) בפרשה. בשיחה עם דובר צה"ל אבי בניהו על מסמך הרפז אמר אשכנזי שיש לו צדדים אפלים; עדיין לא מאוחר לגלות לנו אותם.
התכונות שנתניהו זיהה במנדלבליט
אם הדברים שהביאה חסון חושפים את ההתנהלות הבעייתית בלשכת הרמטכ"ל אשכנזי או בפרקליטות, הרי שהתגובות להם חושפות את הצביעות שבה מתנהל השיח הפוליטי בישראל. כבר ארבע שנים שמנדלבליט הוא המראה שמבעדה משתקפת הצביעות הזאת במלוא כיעורה הפתטי. אנשי שמאל תקפו אותו בתחילת הדרך ללא רחם, קראו לו פחדן ולא ראוי, ראו בו שליח של בלפור וכינו אותו "יועץ משפחתי" – והקיפו אותו בטבעת הגנה הדוקה לאחר שהגיש את כתב האישום נגד נתניהו. בראיון שערכתי עם אהוד ברק ב-2017 הוא לא הסתיר את העובדה שישפוט את מנדלבליט על פי הכרעתו בתיקי נתניהו: יאמין בו אם יגיש כתב אישום, יבוז לו אם לא. אין שום משקל לנימוקים – רק לשורה התחתונה.
מנגד, אנשי ימין הגנו על מנדלבליט, התעלמו מהגילויים בפרשת הרפז והסבירו בלהט מדוע הוא יהיה יועמ"ש מצוין – ועלו עליו עם קלשונים לאחר שהגיש את כתב האישום. ב-2017 הם תקפו את המפגינים מול ביתו של מנדלבליט (נתניהו קרא להן "הפגנות לא חוקיות"); ב-2019 הם הסתובבו והפגינו בעצמם. מי שראה במנדלבליט עבד נרצע של שלטון הימין גילה בו פתאום את גואל העם, מי שראה בו משפטן הגון וישר הפך אותו לתופר תיקים. זה שטח האש שאליו נקלעה חסון כשתקפה את מנדלבליט: תיוג מחנאי מיידי על ידי שני הצדדים מבלי שום ניסיון לבחון בענייניות את החשיפה ואת הביקורת.
הטוויסט האחרון של מנדלבליט מגלם כבר שיא חדש של צביעות – והשיא הזה, כרגיל, שמור לנתניהו ולגייסותיו החרוצים. כשלונו הערכי של מנדלבליט בפרשת הרפז היה ידוע לנתניהו בזמן אמת. וינשטיין אמנם החליט לסגור את התיק נגדו, אבל המליץ לנתניהו לשקול שוב את כהונתו של מנדלבליט כמזכיר הממשלה בשל "כתם ערכי-נורמטיבי" שדבק בו. הדו"ח שהעביר וינשטיין לנתניהו ביולי 2015 היה זהיר אך מפורש: נאמר בו כי מנדלבליט הטעה את מערכת אכיפת החוק, מסר גרסאות סותרות ואמירות "החוטאות לאמת" ופעל בזדון מתוך קרבתו לאשכנזי. לא רק שנתניהו בחר אז להתעלם מהדברים; הוא הגדיל ומינה את מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, תוך שהוא מתעלם גם מהצורך בתקופת צינון.
ואולי נתניהו לא התעלם מהדו"ח של וינשטיין. אולי הוא דווקא זיהה במנדלבליט – שכבר היה אז איש אמונו – תכונות שישרתו אותו גם בעתיד: מחויבות לבוס על פני מחויבות לחוק ויכולת "לחטוא לאמת". נתניהו – שבאותה עת כבר היה מעורב בכל הפרשות שיהפכו לחקירות ולכתבי אישום נגדו – לא היה זקוק ליועץ משפטי לממשלה אלא לגנז של תיקי חקירה. מנדלבליט, חובש כיפה מבית חירותניקי שעל פי הדו"ח של וינשטיין ניסה לתמרן את מערכת האכיפה למען אשכנזי, נראה מתאים לתפקיד כמו גלימה לאדבוקט. היום, כשמנדלבליט לא מיישר קו, פתאום הגיעו לבלפור הריחות המבאישים של פרשת הרפז. מזל שלצביעות אין ריח, אחרת הם לא היו יכולים לסבול את עצמם.