בני גנץ מאמין שבנימין נתניהו לא מתכוון לחמוק ממשפטו. בקשת החסינות, סגירת בתי המשפט בצו חירום, המערכה התקשורתית-ציבורית נגד מערכת אכיפת החוק – דבר לא גורם לגנץ לחשוד בטוהר כוונותיו של ראש הממשלה הנאשם בפלילים. "שאלתי אותו אם הוא הולך למשפט והוא אמר לי 'כן'", הסביר אמש בראיון לאילנה דיין ב"עובדה", ואז הוסיף: "אני מאמין לו".

הראיון הזה הוקלט ביום ביום שני, יממה לאחר השבעת הממשלה החדשה. רצה הגורל חובב האירוניה, והיום שבו שודר הראיון, בסך הכל יממה נוספת אחר כך, היה גם היום שבו הודיע נתניהו כי הוא מבקש שלא להתייצב לפתיחת משפטו ביום ראשון הקרוב. גנץ משוכנע שנתניהו ילך למשפט; ביבי, כמו אריה סטארק הנלחמת במלאך המוות, מודיע: לא היום.

נדמה שנתניהו לא מפספס בימים האחרונים הזדמנות לשים ללעג את שותפו החדש. ביום ראשון, במליאת הכנסת, הוא התמוגג לשמוע את מיקי לוי, פעם חבר מפלגתו של גנץ, מכנה אותו "אפס". זמן קצר קודם לכן הוא הוציא מגנץ, ברגע האחרון, הסכמה לשר ה-19, אחרי שכבר הפר את האיזון הבין-גושי עם השרים ה-16 עד 18. את ההסכמה הוא קיבל כנגד התחייבות שציפי חוטובלי תפנה את מקומה בתוך חודשים ספורים – אבל את מה שנתניהו סגר בקלות מול גנץ, הוא לא סגר כלל מול חוטובלי.

גם אתמול נתניהו יכול היה להיות מרוצה, בעודו יושב בסלון בבלפור – עדיין בבלפור – וצופה בבן הברית מנסה להדוף בפנים חתומות ומכילות את הביקורת הדיינית והציבורית על המגה-ממשלה. גנץ לא יכול לרחוץ בניקיון כפיו; הוא שותף מלא בהקמת הממשלה. אבל הוא שותף זוטר לראש הממשלה: נתניהו הוא שניפח את ממדיה כדי לספק את תאבונו של הבלוק, הוא שקצץ משרדים לשניים, ערבל סמכויות ורשויות וברא תיקים מופרכים יש מאין. הוא גם מחזיק ברוב מיניסטריאלי ופרלמנטרי בממשלה הפריטטית למראית הסכם קואליציוני. והנה, היה זה גנץ שישב אמש ונדרש לשאת לבדו בחרפה.

אנחנו לא כאן כדי לדבר על רגשות 

כשנתניהו נדרש להסביר בכנסת את גודלה המפלצתי של הממשלה, הוא הציב אותה במשוואה שקרית מול אופציית הבחירות (גם ממשלת אחדות בת 20 שרים היתה מונעת בחירות). כשגנץ נדרש לעשות זאת מול דיין, הוא פשוט גלגל את האשמה על נתניהו (דבר שיכול היה לעשות בנוגע לגודל הממשלה, פחות באשר לדרישה למעון החלופי, ובכלל לא באשר ללשכה החלופית – שערורייה שכולה גנץ). את הביקורת הציבורית ואת שער "ידיעות אחרונות" שכינה אותו ואת רעהו "מנותקים" הוא כינה "ביקורת מובנת".

בנסיבות אחרות אפשר היה אולי להתרשם מכושר הספיגה הגבוה של גנץ – אבל לא הפעם. לא כשזעקות שבר של מיליון מובטלים ועשרות אלפי בעלי עסקים מתנפצות על חומות ההכלה. האופן שבו גנץ מבין את הביקורת, מבלי להציע התמודדות שחורגת מסתמיות ה"נוצרה סיטואציה", לא מעידה על בגרות ויכולת לביקורת עצמית, אלא על כשל רטורי, מחשבתי ומנהיגותי – דברים שבאו לביטוי מושלם כשדיין תהתה "מה זה אומר שאתה מבין את הביקורת?" ונענתה ב"שאני מבין את הביקורת". ברור שגנץ לא "שמח מממשלה גדולה", אבל זה לא "אינטימי" עם רפי רשף; הוא לא כאן כדי לחלוק עם הציבור רגשות, אלא כדי לחלוק איתו הסברים. אם לנתניהו יש הסבר כוזב, ולגנץ אין הסבר כלל, אולי כדאי שימנו איזה שר לענייני הסברה.

בנסיבות אחרות אפשר היה אולי להתרשם מכושר הספיגה הגבוה של גנץ – אבל לא הפעם. לא כשזעקות שבר של מיליון מובטלים ועשרות אלפי בעלי עסקים מתנפצות על חומות ההכלה

כשדיין טענה שגנץ הקריב את העיקרון הגדול ביותר שהציב במהלך שלושת הקמפיינים שניהל – ההכרזה שלא ישב עם נתניהו – הסביר החלופי ש"זה לא היה עיקרון, זו אמירה עקרונית שהיתה נכונה לשעתה". את ההבדל בין עיקרון לאמירה עקרונית יוכל אולי אותו שר הסברה להבהיר. אולי הוא גם יוכל להסביר מדוע למצביעי כחול לבן שווקה אותה אמירה עקרונית שעתית כהבטחת בחירות (אשכנזי, למשל, גיבה אותה ב"גם אם יעשו לנו סדנת שבי לא נשב"). מה שבטוח הוא שעיקרון או אמירה עקרונית הנכונים לשעתם אינם עקרוניים כלל. זה מזכיר את העקרונות של גראוצ'ו מרקס, שהסביר פעם שאלו הם עקרונותיו, ואם הם לא מוצאים חן בעיני מישהו – יש לו גם עקרונות אחרים.

אין תמרור אזהרה שגנץ לא יעקוף 

כדאי להתעכב על הביטוי "נכונה לשעתה". הוא מסמן, טוב יותר מכל דבר אחר שאמר גנץ אמש, את היטמעותו כאיש צפרדע (או שלדג, במקרה שלו) בביצה הפוליטית. דיין ציטטה בפניו את נחום ברנע שכינה אותו "תייר מזדמן בארץ לא נודעת", אבל גנץ – עם הדרישה ללשכה חלופית או עם ה"נכונה לשעתה" – כבר הוציא, לכל הפחות, תעודת תושב קבע. נכון שהרב-מג נתניהו עדיין משתמש בו כפתי היושב בקהל ולא מבין לאן נעלם קלף המלך לב כחול-לבן שלו, אבל גנץ כבר איננו הטירון התמים שהיה.

בפתח הראיון ציטט גנץ את רוזוולט, אבל נדמה שמי שמדריך אותו היום הוא אוטו פון ביסמרק, המדינאי הגרמני שאמר כי "פוליטיקה היא אמנות האפשרי". "זו הממשלה שאפשר היה להקים בעת הזאת", הסביר גנץ לדיין. גנץ, לדידו, עשה את מה שאפשר – ו-ויתר על מה שלא – כדי להשיג את מה שהוא רואה כהכרח ב"סיטואציה" – הקמת ממשלה. נדמה שגנץ באמת מאמין בכל ליבו שהוא עדיין מצוי בתוככי אותו מצב חירום שבעטיו נזעק אל תחתית האלונקה. נתניהו כבר מנופף בניצחונו על הקורונה, אבל גנץ עוד שומר על האמתלה הקלושה שלו מחוברת למכונת הנשמה.

הנה, בכל זאת, יש עדיין תום בבני גנץ. אין לוקש בנזיד המפוקפק של נתניהו שהוא לא מוכן לבלוע, אין תמרור אזהרה שהוא לא מוכן לעקוף במלמול תפילת הדרך. הוא "מאמין". הוא "חושב". הוא "מקווה". נדמה שמאז שמעון פרס לא נראה בפוליטיקה הישראלית מנהיג אופטימי כל כך.

אתמול בלילה, לאחר השידור, הודיע הליכוד (שוב) כי המעון החליפי – הביזיון האדנותי שגנץ מציג כתביעה של נתניהו – לא עלה כדרישה מטעם ראש הממשלה. אם גנץ מתעקש שימשיך לגור בראש העין, ונתניהו טוען שהוא לא דרש את המעון הנוסף, למה איש מהם לא מבטל את הסעיף? לשר ההסברה פתרונים.