אני עדיין צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שכל זה באמת קרה. שהתרחשה כאן זוועה בלתי ניתנת להכלה. שהיה כאן רצח המוני על ידי חיות ברבריות שטופות אכזריות ורוע.
אני גם צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין, שתהליכים שמתרחשים על פני שלושים או ארבעים שנה קרו כאן בתוך חודש. כדי להאמין שגם מהקיטוב הגדול ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה, קמנו והתאחדנו, צמצמנו פערים שבימים כתיקונם לא היה ניתן לגשר עליהם. ביקום מקביל – נקרא לו מדינת ישראל נטולת השבת השחורה – היינו כעת בעיצומם של מאבקים על חוק הגיוס, יוקר המחיה, הרפורמה המשפטית וחילוקי דעות חדשים שהיו מספיקים להיוולד.
האסון המחריד האיץ בין לילה תהליכים שעוד ידובר בהם ועליהם. ולא, אין הכוונה ללגיטימציה החרדית הרחבה למתגייסים החדשים, וגם לא לעבודת הקודש של ארגוני כבוד המת שעשו את מה שאיש לא היה מסוגל. התהליך המשמעותי ביותר הוא ההירתמות של העורף החרדי לטובת החזית מתוך ראיה ישראלית של שייכות וחיבור.
החרדים, שבשנה האחרונה היו לשק חבטות והתנתקו מכל מה שריח ישראליות נדף ממנו, בתוך שעות ספורות הקימו חמ"לים, התנדבו למען ישראל ולמען צבא ההגנה לישראל. גם חקלאות ישראלית איננה ערך מקודש בקרב האוכלוסייה החרדית. ועכשיו, ימות המשיח ממש: האדמו"ר מקרלין שולח את חסידיו לקטיף ירקות ופירות.
לזה תוסיפו את חסידי ויז'ניץ שחגגו את שובה של החיילת אורי מגידיש מהשבי ובהיכלי הישיבות נישאים תפילות להשבת החטופים והצלחת הלוחמים. ויש גם את מיזם "אחיות ברזל" במסגרתו מאות נשים חרדיות מבשלות, אופות, מנקות בתים, מוציאות ילדים לטיולים ואת "אחים לעורף" שעומדת מאחורי אינספור פעולות ויוזמות שכל תכליתן חיבור הקצוות. הם הקימו את כיתות הכוננות חרדיות יש מאין, והצליחו לחדור אפילו את חומות החסידויות השמרניות ביותר.
מי חלם שאלעד וביתר עילית יוציאו מתוכן מדי ערב קבוצת חרדים שתיסע דרומה לבסיסי צה"ל, כשהם עמוסים באוכל וכלי נגינה ומנופפים בדגלי ישראל. לא עוד טיטולים וקריאות בגנות חיילי צה"ל, אלא חיבוק גדול ואוהב.
בכניסה לבני ברק, היכן שבעבר נתלשו או רוססו תמונות נשים, ניצבת כרזה גדולה עם תמונות החטופים והחטופות בהוראת רב בית הכנסת המקומי. מהפכה של ממש. אני עצמי התנדבתי בכמה מן היוזמות והרגשתי מקרוב את החיבור ואת ההערבות ההדדית. המגזר החרדי מבין את גודל השעה, והתהליכים שהחלו בחסות הכאוס יישארו איתנו כאן גם בשש אחרי המלחמה.
