ביום שישי בבוקר כבר החלו השמועות "לרוץ" ברשתות החברתיות. הפייסבוק והוואטסאפ שלי איימו להתפקע מרוב הודעות מודאגות באשר לגורלם של 3 בחורי הישיבה הנעדרים, הכל רחש ספקולציות, החל ממידע מוטעה על מבצע צבאי ועד לתיאורם של הבחורים עצמם שבאותו זמן נאסר לפרסם את שמם.
בשעות אחר הצהריים לאחר פרסום הפרטים הרשמיים על אירוע החטיפה עברו הרשתות החברתיות לעסוק בתוכן מעשי ומועיל יותר מהפצת שמועות כזב בלתי מבוססות, החל לזרום מידע באשר לתפילות המוניות ומרכזיות, הוראות רבנים להתפלל למציאתם של הנעדרים וחלוקת פרקי תהילים בין חברי הקבוצות למען המטרה החשובה. בשבת עצמה התקיימו תפילות המוניות גם בבתי הכנסת החרדיים לבריאותם השלמה ולמציאתם בקרוב של אייל בן תשורה איריס (יפרח),נפתלי בן רחל (פרנקל),וגלעד מיכאל בן בת-גלים (שאער).
החידוש בכך הינו כפול, האחד שבכירי הרבנים וראשי הישיבות החרדיים שמו את כל חילוקי הדעות הפוליטים והציבוריים בנוגע ליחס המגזר הדתי-לאומי כלפי הציבור החרדי בצד, עזבו הכל והתגייסו למען הצלתם של הבחורים החטופים. החידוש השני הינו בעצם אמירת פרקי תהילים בשבת דבר שאינו נהוג בדרך כלל זאת משום ששבת הינה זמן של שמחה אולם בשל החשש לפיקוח נפש הורו פוסקי ההלכה כי יש לומר זאת גם בעיצומה של שבת.
בין אלעד לקוסטה ריקה
במוצאי השבת התקיימה ליד ביתו של אייל יפרח בעיר אלעד תפילה המונית למענו. שומרי מסורת, חרדים וחילונים התכנסו ליד בית הכנסת משכנות נריה ונשאו תפילה בוקעת רקעים. היה זה מחזה מדהים ומפעים לראות את אחדות השורות כשכולם מתפללים יחד בלב דואג וחרד. חבל שרק ברגעים קשים כאלו אנחנו יודעים להתלכד ולהתאחד אמרתי לעצמי.
שעה מאוחר יותר יצאתי לאכול במסעדה בתל אביב. ציפיתי לסולידריות שראיתי באלעד להימצא גם כאן, הלוא כולנו אחים לצרה, אולם לתדהמתי חשתי שהגעתי למקום אחר, מדינה אחרת.
עשרות הנוכחים ישבו מול המסך הענק, פלזמה שהשתלשלה מהתקרה, והריעו לשחקני הכדורגל במשחק של קוסטה-ריקה מול אורגוואי בחגיגות המונדיאל.
נדמה היה, ובצער רב אני אומר זאת, כי איש אינו מתעניין יותר מידי במצבם של שלושת החטופים, אף אחד איננו מוכן לשנות ולו במעט משגרת יומו ומהנאותיו בכדי להביע דאגה לאותם נערים מסכנים.
התגיגות והצהלה היו נראים לי כל כך רחוקים ממה שראיתי דקות מועטות לפני כן ברחבת בית הכנסת, כאילו יקום שונה לחלוטין. פלנטה אחרת,מקבילה.
זה לא היה מחזה נדיר רק במקום בילוי אחד, ירדתי לחוף וגם שם באחד הבארים הוצב מסך ענק כשמאות ישראלים מתכנסים סביבו ומריעים בשאגות שמחה ותרועות ניצחון על כל גול. אני לא חושב שלא צריך להמשיך בשגרת החיים אולם עדיין יש טעם טוב ולדעתי אתמול רבים בציבור הישראלי עברו אותו, דילגו מעליו.
האם זה בגלל שמדובר בשלושה נערים מתנחלים,חובשי כיפות שאינם מ"המיינסטרים הישראלי"? האם זה בגלל שכבר קצנו בצרות ובמועקות ואנחנו רוצים ליהנות כמו אומה רגילה? זאת לא אדע, אך מה שבטוח שחבל שאותה סולידריות אמיתית וכנה שראיתי באלעד לא המשיכה עימי גם לתל אביב במגמה להוכיח כי כולנו יודעים להתעלות בשעת צרה מעל חילוקי דעות ועמדות שונות.