השנה לראשונה עמדתי בפומבי ברחוב. בפרהסיה ניצבתי דום בצפירת יום הזכרון לזכרם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ניצבתי וקראתי פרקי תהילים לעילוי נשמתם של הקדושים שנהרגו על קידוש השם והקריבו את חייהם למען הגנת עם ישראל והמולדת.
זה לא סוד שהשנה האחרונה היתה שנה מאתגרת, מלאת אמוציות ושסעים שהקרינו על היחסים בין חרדים לחילונים במדינת ישראל. נגיף הקורונה, שהשתולל וקיפד את חייהם של אלפי אזרחים, לא הפריד בין דתיים לחילונים, ערבים ויהודים או כל היבט אחר של מגזר או מגזר. אבל זה לא כל מה שהוא עשה - הוא גם גרם להוצאת המוגלה הפנימית שהתקיימה כל השנים האלה מתחת לשטח, במרקם העדין של יחסי מיעוט ורוב, ובנושאים כמו דת ומדינה ומי הם מקורות הסמכות הקובעים בה.
כמו רבים במגזר החרדי, גם אני חשתי שמפנים אצבע אשמה, ברוב המקרים תוך הכללה בוטה ולא צודקת, כלפי האוכלוסיה החרדית כמי שאשמים בהפרת חוק הסדר הציבורי, ואף ממותגים כמפיצי מחלות בהסתה שהיא לא פחות מנוראית כלפי מגזר של מיליון איש. אפילו כתבתי על כך פה במאקו מדם לבי.
אבל דווקא בשל כך, כשאנחנו סוף סוף יוצאים מהקורונה והשגרה הברוכה שבה לחיינו, זה בדיוק הזמן להוריד את המתחים והשסעים הפנימיים בינינו ולשאוף לאחדות, במיוחד ביום נורא שכזה. על כולנו, כלל האזרחים, להרגיע את האווירה ולנסות להתחבר האחד לשני, גם אם יש בינינו לעיתים חילוקי דעות קשים ומחלוקות עמוקות בנושאים הרי גורל.
בעבר גם כתבתי כאן טור שעורר סערה נגד העמידה בצפירה, כשהדברים יצאו קצת מהקשרם ורבים חשו שבדברייי יש פגיעה בחללי צה"ל ועל הפגיעה הזאת אני מתנצל. לכן כתשובה להסתה ולשנאה, וכמובן גם כהוקרת זכרם של אלו שחירפו את נפשם והקריבו את עצמם למען חיינו כאן בארץ ישראל, עמדתי השנה בצפירה. וגם קראתי פרקי תהילים, משום שאני עדיין סבור שזו הדרך הרוחנית הראויה לעילוי נשמתם.
ברדיו קול ברמה, בו אני משמש כפרשן פוליטי, יצאו ביוזמה מיוחדת השנה, "אמץ חלל", בה המאזינים מקבלים על עצמם להדליק נר ולומר משניות לזכרם של החיילים. כל מאזין או מאזינה מקבל שם של חייל או חיילת שנפלו על משמרו ארצנו. גם באתרי האינטרנט החרדים, כדוגמת כיכר השבת, עלו יוזמות דומות כשלכולן מטרה אחת - להנציח בכבוד את זכר החיילים וליצור אחדות, במקום ריחוק לבבות.
בתמונת ראי הפוכה לגמרי להסתה שהשתוללה בעיקר בתקשורת וברשתות החברתיות נגד המגזר החרדי בשנה החולפת, בשטח היה ניתן לחוש ביחס שונה לגמרי. סולידריות בין המגזרים השונים שבאה לידי ביטוי בעזרה הדדית, כשארגוני חסד חרדים התגייסו לסייע במחלקות קורונה בבתי חולים ברחבי הארץ ומנגד, כשחיילי פיקוד העורף הגיעו לבני ברק, עיר מגוריי, לחלק חבילות מזון בעיצומו של הסגר הראשון והתקבלו בחיבוקים ופרחים. אני רואה בזה אופטימיות ותקווה, כי כולנו מבינים שבסופו של דבר אנחנו עם אחד ועלינו לכבד את איש את תרבות רעהו, גם אם היא שונה משלנו.
לכן, לפחות ביום החשוב הזה, בחרתי להניח הכול בצד ולעמוד דום לזכרם של הלוחמים הגיבורים שחירפו את נפשם, לצד תפילה שיזכו לשלוות עולמים ושיתפללו על כל עם ישראל מלמעלה, לעתיד טוב יותר של חיים משותפים, של ביחד.