אלא שהמתקפה הנחרצת והבוטה, כמו גם ההתנגדות של השרים החרדים להחלטה בממשלה, הם מן השפה ולחוץ. זה משחק כפול; הרי אריה דרעי ויעקב ליצמן הם הנציגים הבכירים של החרדים בממשלה. אם הם לא היו מסכימים מתחת לשולחן לפשרה שהושגה, הם היו יכולים לאיים בהפלת הממשלה ולהביא לשינוי ההחלטה. הם גם היו יכולים להביל להפגנות המונים - בדיוק כפי שנעשה במאבק על הגיוס בממשלה הקודמת, כשהחרדים ישבו באופוזיציה.
העובדה שכל זה לא קרה מלמדת שאולי מדובר בכלל בהישג עבור החרדים, ונציגי העדה בעצם מרוצים מהפשרה. גורמים חרדים רשמיים טוענים (שלא בפומבי) שמדובר בניצחון, ומזכירים את חרב הבג"צ שהייתה מונפת מעל סוגיית התפילה ברחבת הכותל – שופטי בית המשפט העליון עוד היו עשויים לקבוע שיש להתיר לנשות הכותל להתפלל ברחבה המסורתית. מה היו עושים החרדים אז? עדיף היה להגיע לפשרה ולהקצות רחבה קטנה וצדדית.
מנגד, ישנם כאמור הקולות שטוענים שמדובר בכניעה ללא תנאי. העובדה שלראשונה קיבלו נשות הכותל הכרה במאבקן היא פריצת גדר שעשויה להוביל בעתיד להכרה רשמית ברפורמים במאבקים נוספים. מדוע שרק בכותל יזכו להכרה? למה לא בנושאים כמו גיור ונישואין? ולמה שנשות הכותל לא ירצו בעתיד רבה משלהן, מקבילה לרב של הכותל? לגישתם של אותם חרדים, מדובר בפתח שיוביל לאובדן ההגמוניה האורתודוקסית.
ואכן, הפשרה הזאת עלולה להתגלות כטעות חמורה. כבר היום קשר אחד מארגוני הרפורמים את ההכרה בהם להכרה עתידית בנישואים אזרחיים. גם הרחבה האלטרנטיבית עצמה עלולה להכשיר את הרפורמים בקרב הציבור הרחב, שחלקים רחבים ממנו עשויים להעדיף לחגוג את הטקסים בכותל ברחבה החדשה. בסופו של דבר, מרגע שנפרצה הגדר, הדלת פתוחה לוויתורים נוספים שהם בגדר סכנה ליהדות.
לו הייתה ההחלטה הזו מתקבלת על ידי ממשלת נתניהו הקודמת, זה לא היה נגמר בכמה כתבות בעיתונות החרדית. במקרה כזה, היינו שומעים קול זעקה ומחאה מצד נציגי הציבור החרדי. חבל שהתרשלותם של הפוליטיקאים החרדים במאבק הזה פתח את פתח להפסדים הבאים במלחמות החשובות של החרדים על היהדות.