אך מה שתפס את העין אמש הייתה דווקא התבטאותו החריגה של תא"ל גדי אגמון ראש חטיבת התכנון ומנהל כוח האדם בצה"ל שדיבר בחריפות כנגד הקמפיין המתנהל ברחוב החרדי כנגד החיילים ואמר: זה קורה ברחובות, בתקשורת ובפשקווילים. מבקשים להוציא חיילים מבתי הכנסת, מהשכונות שבהן הם גרים, מבקשים להוציא את ילדיהם מהישיבות, זורקים עליהם אבנים, מנקבים את צמיגי כלי הרכב שלהם ושל משפחותיהם ומרססים כתובות על בתיהם. כל התופעות האלו באו לידי ביטוי בכל הארץ כשעד כאן זה בסדר, אבל בשלב זה הוא בוחר לעלות מדרגה ולהגדיר את קמפיין החרד"קים כדפוס הפעולה של המגזין הנאצי "דה שטרימר" שהסית כנגד היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה.
אין ספק שאגמון כועס ואולי אפילו מאוד ובצדק על התופעה, אך כאן יש להציב סימן שאלה על עצם ההתבטאות כמו גם צביעותה של התקשורת הישראלית שהתייחסה להתבטאותו בשוויון נפש ובסלחנות.
ואני שואל האם ההשוואה בין פגיעה בחיילים חרדים לתעמולה הנאצית זו לא זילות השואה? האם כינוי המודעות בריכוזים החרדים כמגזין דה שטרימר זה לא שימוש בזכר הנספים? הרי כשהציבור החרדי השווה בעבר בעיתוניו לפני תקופה קריקטורות מסויימות בתקשורת החילונית שהציגו חרדים באור מעוות, לעיתונים מאותה תקופה אפילה, מיד קמה קול זעקה ומחאה. ובצדק. מדוע כשזה הפוך כולם נאלמים דום ושותקים.
כשהסופר החרדי חיים וללדר העז להזכיר ברמז במאמר בעיתון יתד נאמן כי נאומו של שר האוצר יאיר לפיד מזכיר לו נאום של היטלר מתקופת מלחמת העולם יצאו נגדו בתקשורת הכללית בשצף קצף תוך שביקשו ממנו להתנצל ולחזור בו מדבריו המקוממים. מדוע לסופר חרדי או לפובלציסט דתי אסור לומר מה שמותר לתת אלוף בצה"ל?
ושוב יש להדגיש כי בשני המקרים השימוש בשואה לדעתי הוא זול ואינו ראוי אך מדוע הצביעות והעמדת הפנים? מדוע כנגד הציבור החרדי מדובר לעשות שימוש באותה תקופה איומה אך להיפך אסור מכל וכל.
טוב יעשה תא"ל אגמון אם יתנצל על ההשוואה הקשה שערך בדבריו אתמול. מותר להתנגד לקמפיין החרד"קים. ייתכן שאף חובה להתנגד לכך. אך מכאן ועד השימוש במוטיבים מהשואה על מנת לנגן על המצפון והרגשות של הציבור הישראלי הדבר רחוק ויש להצטער על כך.