אני מדברת על קבוצה ענקית של נשים שחוות אלימות פיזית, מילולית, רגשית, כלכלית או כל סוג אלימות אחר. היא יכולה לקרות בתדירות גבוהה ויומיומית או לפרקים, במועדים בלתי ניתנים לצפייה מראש. חיים בצלה של אלימות מכל סוג שהוא משמעם חיים בפחד, דיכוי והשפלה. האלימות מחלחלת לכל תחומי החיים אבל בעיקר לנשמתה של האישה ולמקומות הכי עמוקים באישיותה. האפקט החמור ביותר שלה הוא האמונה של האישה שמנת האלימות המופעלת עליה מגיעה לה כי היא ממש לא בסדר. היא מנסה לתקן את אופן התנהגותה, תגובותיה או דפוסי פעולתה אבל ככל שהיא מנסה לרצות, כך רמת האלימות עולה עד שהיא אינה יכולה יותר ובאחת מעדיפה לאבד את כל עולמה מאשר להמשיך ולחיות בצלו של בן משפחה מתעלל.
חשוב לומר שלא תמיד ניתן לצפות את ההמשך. בתחילה עוצמתה של האלימות חלשה וכמעט לא מורגשת אולם ככל שהאישה מדחיקה מצבים ולא באמת מבינה מול מה היא מתמודדת, הצורך לרצות ולהיות בסדר עולה ואיתו מסלימה רמת האלימות המופעלת עליה.
התעלמתי מנורות האזהרה
שמי נ. ויכולתי לכתוב שאני קורבן של אלימות על שלל סוגיה: רגשית, פיזית, נפשית וכו'. אולם אני בוחרת להציג את עצמי כמי שנפלה קורבן לאלימות קשה ויכלה לה.
במשך שנים סבלתי מהתעללות מבעלי לשעבר, אבי ילדיי. האיש שהיה כל עולמי. מצאתי כל תירוץ אפשרי כדי לתמוך בו במצוקתו ובנו כזוג. ככל שהמצב החמיר כך ניסיתי לגייס עוד כוחות כדי לעמוד לימינו. טיפלתי בו במסירות, השקתי והאכלתי אותו, כיבסתי את בגדיו והחלפתי מצעיו. דאגתי לכל מחסורו ביום ובלילה. האמנתי שזו תקופה ושזה יעבור.
במהלך חיינו המשותפים הונפו הרבה דגלים אדומים ושחורים, נדלקו מנורות אזהרה ואפילו נשמעה צפירה חזקה. ואני – אני סירבתי לשמוע או לראות את המציאות כהווייתה. מצאתי בנפשי כל תירוץ להיאחז במוכר, גם אם המוכר משמעו אווירת חיים קשה ומדכאת.
שבויה בידיו של אדם שאיבד צלם אנוש
סימני האלימות הראשונים היו שם כבר מתחילת הקשר בתקופת החברות וכמובן שהמשיכו לתוך הנישואין. טונים עולים, צעקות מצמיתות, אגרוף קפוץ חובט על השולחן או חפץ שנשבר בחמת זעם. איש לא ידע ואיש לא שמע. בעצם, ייתכן ששכנים או בני משפחה כן ידעו אבל כולם העדיפו לשתוק. ואני הייתי נערה צעירה שהסתפקה במשפטים כמו "אני אוהב אותך" כדי להצדיק לעצמה שהיא נמצאת במקום הנכון ועם האדם הנכון.
היו גם רגעים יפים ורגועים והם מייד הדחיקו את הרעים והשחורים. העדפתי להתחבר לחיובי ולשכוח את רגעי ההשפלה והדיכוי. ההחמרה התרחשה בקצב איטי אבל בהתמדה. באופן לא מאד מפתיע גם האלימות הפיזית הגיעה. הוא לא בחל ולא ריחם. הפך למטורף עם אש בעיניים. במקביל להתגברות האלימות החל להכניס הביתה אלכוהול וסמים ואני – חסרת אונים. שבויה בידיו של אדם שאיבד שפיות וצלם אנוש והפך לחיה.
לאט לאט התחלתי להבין שלא משנה מה אעשה ואיך אני אנהג משהו רע קרה לאיש הזה ואין לזה שום קשר אלי או להתנהגות שלי. ילדי ואני הפכנו לבני ערובה. כל יום נראה יותר שחור מקודמו. איבדתי את הריבונות על מחשבותיי. לא ידעתי מי אני. לא הצלחתי לגייס כוחות כדי לנסות ולצאת מהבור החשוך שהייתי בו. התרכזתי בלנסות ולשמור על שגרה של עבודה ובית ולדאוג לילדי. בכל פעם שיצא מהבית היו לי כמה רגעים שבהם יכולתי קצת לנשום, להכניס חמצן ולאגור כוח להמשך היום. הרגעים שבהם נכנס בדלת בסיום יום עבודה (בתקופות שעבד) זכורים לי כקשים במיוחד. משמעותם הייתה שהפסקתי להיות מי שאני והפכתי לעושת דברו ומשרתת צרכיו.
חיי הורכבו ממיליוני רגעים שנעו בין כעס לייאוש ותסכול. לא יכולתי לחשוב על שום מוצא הגיוני לצאת מהמצב. המסר הברור שלו היה שאין לי שום אפשרות לחיות בלעדיו והוא גם לא יאפשר זאת. בעצם המסר היה הרבה יותר חמור – את יכולה ללכת אבל הילדים נשארים כאן. את זה אמר אדם שלא טיפל בילדיו מעולם ושלא היה מודע לשביב מהצרכים שלהם. הרי הוא היה החזק, המחליט והכל יכול ואני – אישה קטנה כנועה וחלושה. האמנתי לו.
התעלמתי מכמה עובדות בסיסיות שאיתן אי אפשר היה להתווכח כמו למשל שאני עבדתי באופן רצוף כל השנים ובמקביל הוצאתי תארים מתקדמים באוניברסיטה והתקדמתי בעבודה. אני זו שניהלתי את הבית ודאגתי לכל מחסורנו. אני הייתי שרת הפנים והחוץ של המשפחה והוא נזרק ממקום עבודה אחד למשנהו והסתכסך עם כל מי שבא איתו במגע.
האלימות גברה עד סכנת חיים
יום אחד החלטתי לשים לזה סוף. זה קרה כשהאלימות שלו הייתה כל כך חסרת אבחנה עד שמצאתי את עצמי מושפלת על ידו מול ילדיי. החלטתי להילחם על חרותי בכל מחיר. לא תיארתי לעצמי את גובהו של המחיר שהייתי עתידה לשלם. התחלתי להתלונן במשטרה, הוא החמיר את האלימות שלו, התלוננתי שוב ושוב. הוא הובא למעצר ושופטים רחומים שחררו אותו, האלימות גברה עד כדי סכנת חיים. לא ויתרתי.
במבט לאחור, אין לי מושג מהיכן שאבתי את הכוחות. מאיפה היה לי האומץ להתמודד מולו אבל כנראה שהבנתי שזו המלחמה הכי חשובה של חיי. הרשויות התחילו להבין שמדובר כאן באדם מאד מסוכן והתחילו להקשיב לי. בהתאמה, הקשיחו את חוות דעתם מול השופטים בכל פעם שנעצר עד שיום אחד נעצר עד תום ההליכים ומאז חודשים ארוכים מאד לא יצא מכותלי הכלא.
זה היה הזמן שלי לאסוף את עצמי. בכוחות על ובשיתוף פעולה של עשרות גורמים ואנשים הצלחתי להתגרש ממנו. הוא הובל לרבנות כבול בידיו וברגליו ובסיום תהליך משפיל וקשה קיבלתי את הגט אולם, הסיפור היה רחוק מלהגיע לסיומו. לאחר מספר שנים תקף אותי שוב והפעם זו הייתה התקיפה החמורה מכולן. סתם כך ללא סיבה רק מתוך פרץ של רוע ואלימות. הוא שוב נעצר ונכלא ובימים אלה ממשיך לרצות את עונשו. משפחתו המתחסדת תמכה בו לאורך כל הדרך משל היה מדובר באדם נורמטיבי שקצת עיצבנו אותו. בהגיעו לבית המשפט המחוזי כד לערער על גזר דינו, הצליח לשכנע את השופטים הנכבדים בעזרת עורך דין פרטי שנכון, הוא טעה אבל שהעונש מוגזם. שוב ריחמו עליו השופטים הרחומים והחנונים ולא על ילדיי, החיים בחרדה מפניו ובמתח מהיום שייצא שוב לחופשי ובטח לא חסו עליי. הם ניכו לו רבע מעונשו.
לא פוחדת
מאז שיצאתי למאבק על חרותי ועד היום בניתי את חיי מחדש והפכתי לאישה עצמאית, בעלת קריירה, משכילה חזקה ובוטחת בעצמי. ילדיי שבגרו הפכו לנערים חזקים ואיכותיים. הם מוקפים בחברים אוהבים ונחשבים למובילים בקרב חבריהם ובבתי ספרם. הפכנו למשפחה חמה ואוהבת שמתמודדת עם אתגרים כמו כל משפחה אחרת. לא נתנו למציאות להחליט בשבילנו. יצרנו אותה מחדש.
לשאלת רבים מחברי – אינני פוחדת. אף אדם לא ייטול ממני יותר את הזכות לחיות את חיי כאישה עצמאית, חרותית, שיוויונית ובעלת זכויות. אני יודעת שהכוח נמצא בידיים שלי ויש למי לפנות במקרה הצורך.
במשך שלוש שנים טופלתי במרכז למניעת אלימות הקשור למחלקת הרווחה של מועצה באזור מגורי. קיבלתי טיפול אישי צמוד ומסור ממנהלת המרכז. לא ניתן לתאר במספר מילים את תרומתו של הטיפול לתהליך הריפוי והצמיחה שעברתי. מצאתי בו אוזן קשבת, סיוע נפשי, עזרה וליווי בתהליכים המשפטיים ואחרים שעברתי ועוד ועוד. סיפור ההצלחה שלי הוא עדות לכך שאפשר וניתן לצאת ממצבים קשים. לא היססתי לבקש עזרה. הבנתי שזו לא בושה. יתרה מזאת – הבושה כמעט והרגה אותי.
הטיפול במרכז למניעת אלימות הותאם לשלבים בהם הייתי מצויה. המפגש הראשון נערך מיד לאחר התקיפה. לא עברו 24 שעות ומצאתי את עצמי יושבת מוכה, המומה, וחבולה פיזית ונפשית מול עובדת סוציאלית מנוסה מומחית בתחום האלימות. ניכר כי היה גיוס מלא של המערכת לעניין הזה. הייתי בהלם מוחלט והיה חשוב לנסות ולהשיב אותי למסלול חיי ולהגיע לתפקוד מינימאלי לכל הפחות, משום שגורלם של ילדי היה תלוי בי וגם הם עברו טראומה לא פשוטה.
נפגשנו פעם בשבוע ובסיום הטיפול פעם בשבועיים. שיטת הטיפול הייתה בנויה בעיקר על הקשבה והדהוד. אמרתי בקול רם הכל, ופתאום התרחש משהו ענק: שני אנשים הקשיבו לי- המטפלת שלי ואני. התחברתי למחשבות, רגשות, תחושות, חלומות, אכזבות ועוד שמעולם לא העזתי לומר אותם בקול רם גם לעצמי וראה זה פלא - מהרגע שמחשבה נאמרת בקול, יש לה שם וצורה ואפשר לעבוד איתה, לחזק, לשלול, לטפח וכו'.
אחד הדברים החשובים שלמדתי על עצמי בכל התהליך הזה שהגעתי למצב של דיכוי והשפלה בגלל דימוי עצמי נמוך. הטיפול נגע פעם אחר פעם בעניין הזה עד ששיניתי את תפיסת המציאות שלי לגבי עצמי ומאז חיי בנסיקה. הטיפול היה כולל ולא נגע רק לתחום הצר של האלימות אלא לכל תחומי החיים ובעיקר לקשר שלי עם ילדי. בשעת הצורך הוא אף הורחב לפגישות משפחתיות שתרמו מאד לשיפור הקשר בין כל חברי המשפחה. קשה לסכם טיפול כה ארוך בכמה משפטים אבל אפשר בהחלט לומר שעזר לי להגיע למי שאני היום.
אלימות היא לא גורל! לאף אדם אין זכות להשפיל אדם אחר. לא גבר את אשתו או ההפך, לא הורה את ילדיו ולא מורה את תלמידיו. כולי תקווה שאם את או אתה סובלים מאלימות מכל סוג שהוא תפעלו בכל כוחכם לצאת מזה. זה אפשרי ואין ספק שכדאי. הוצאת הגורם המתעלל מחייכם היא הדרך החידה להרוויח את חייכם בחזרה. אדם אלים הוא עבריין הראוי להיענש על מעשיו. זכרו שרק אתם ולא אף אחד אחר אחראי לגורלכם ורק אתם יכולים להלחם את המלחמה על חייכם.