סוגית נאמנותם של האזרחים הערבים למדינה העסיקה את קובעי המדיניות מאז ומתמיד. נאמנות זו, הייתה בדרך כלל פונקציה של ההתרחשויות הפוליטיות והמדיניות בתוך המדינה, ובמזרח התיכון בכלל. המדינה תמיד בחנה את התנהגות אזרחיה הערבים בזכוכית מגדלת, ולעיתים קרובות פקפקה המדינה בנאמנות הערבים כלפיה. חשדנות זו העמיקה את השסע בין יהודים לערבים בתחומים רבים, והקשתה על הערבים להיות חלק אינטגרלי ומובנה מהחברה הישראלית. האשמה תמיד הוטלה על הערבים בטענה שהם ממאנים לשמור אמונים למדינתם.
לצערנו, מעולם לא נבחנה סוגיית נאמנות המדינה לאזרחיה הערבים באופן מעמיק. אכן כך, הגיע הזמן לשאול את השאילה הזו ולקיים עליה דיונים רציניים בדרגים הגבוהים כולל הקמת ועדות בין-משרדיות שיגישו את מסקנותיהן למדינה תוך כדי מתן המלצות פרקטיות לשיפור המצב. ובכן, האם המדינה נאמנה לאזרחיה הערבים? ואולי גם הגיעה העת לחדול מהתפיסה המוסדית הקלוקלת והמקלקלת הנפוצה שהערבים אינם פתורים מחזקת האשמה-אי נאמנות למדינה- אלא אם כן הוכיחו אחרת? הרי גם למדינה צריך להיות תפקיד מרכזי בשיפור יחסה כלפי אזרחיה הערבים.
בשבועות האחרונים, וביתר שאת, הציבור הערבי מרגיש שהמדינה מפלה אותו לרעה. לומר שכולם טועים? לא בטוח. זוכרים את הברווז של ביבי? אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז מה זה יכול להיות? נכון ניחשנו, זה ברווז. אבל הברווז הזה הוא ברווז גזעני ומדיף ריח רע. הרי זה יהיה אווילי שהמדינה תתכחש להרגשה של אזרחיה הערבים גם אם הם, כולם, טועים. שכן, המדינה אינה רשאית ולו רק מבחינה מוסרית להתעלם מהמצוקה הכבירה שיותר מעשרים אחוז מכלל אזרחיה שרויים בה.
אסור לקרוא לילד בשמו
דומה שהזיכרון הקולקטיבי של הערבים במדינה הורעל כתוצאה ישירה מהצהרותיהם המתלהמות של בכירים בממשלה, וממעשיהם של גזענים ומסיתים בדרגים נמוכים יותר. ראש עיריית אשקלון ביקש שלא להעסיק ערבים בגני ילדים בעירו. אוהדי בית"ר העירו לאוהדי סכנין שהם "עבדים של יהודים". נהג המונית הערבי שהסיע אחיות יהודיות לבתיהן היה קורבן לניסיון לינץ' אכזרי, ועוד כהנה וכהנה אירועים מצערים של החרמת מסעדות שמעסיקות ערבים, ועוד.
ואם לא די בכך, הנה דוגמא לחוויה אישית שגרמה לי מועקה רבה בנתב"ג לאחרונה. התקדמתי לעמדת הבידוק הביטחוני לפני שעושים צ'ק-אין. הייתי בין הראשונים בתור, והתור היה ארוך מאד. ניגשה אלי בודקת ביטחונית, מנומסת יש לומר. לקחה את הפספורט שלי, ואני חיכיתי בצד ממורמר והמום כמעט 22 דקות. בינתיים, גם האחרון שעמד בתור הספיק להתקדם לפניי כדי לעשות צ'ק-אין. אפליה הלכה למעשה, אין שוויון, חשבתי ביני לבין עצמי. כשחזרה הבודקת הביטחונית, נתנה לי את הפספורט ואמרה לי בנימוס: "אתה יכול להתקדם לצ'ק-אין". שאלתי אותה כמובן, למה אני הייתי צריך לחכות 22 דקות? למה, למרות שהייתי ראשון בתור דווקא אני עשיתי צ'יק-אין אחרון? "כי אני ערבי?", שאלת אותה. היא לא ענתה לי וורבאלית כמובן. אסור לה לקרוא לילד בשמו. כך לימדו אותה. אבל אל דאגה. אני יודע את התשובה. גם זה לא היה קשה במיוחד לקרוא את שפת הגוף שלה.
האירוע הזה מתכתב ישירות עם אחת ההשלכות החמורות של חוק הלאום לפיו הערבים אינם, ואף לא יכולים דה-פקטו להיות אזרחים שווים בפני החוק, מפני שהם לא נולדו כיהודים, ועל כן, שאיפתם למימוש עצמי ושוויון בארצם מולדתם עלולה להיתפס תמיד כחתירה נגד אושיות המדינה. ומכן, האפליה נגד הערבים תקבל גושפנקא רשמית הפעם בכל תחומי החיים. אחרת, אך נסביר את אשר ארע לי בנתב"ג?
בכל זאת, אני רוצה להאמין בכל מאודי שהפעם נפגמו החיישנים של ברווזו המפורסם של ראש הממשלה, ושהגזענות המסתמנת באוויר כתוצאה מחוק הלאום המוצע אינה אלא אפיזודה חולפת, ושתיקח אתה את החוק הבלתי-חוקתי הזה לעזאזל, לטובת כולנו. ואחמד, האמינו לי, יסתפק בכך שהמדינה תכבד אותו. גם בלי אהבה מצידה של המדינה, הוא ישרוד.
וסים יונס הוא פרשן פוליטי, מרצה במכללת אלקאסמי