ספק אם בתים רבים בישראל הזדעזעו אתמול בערב; לא מחשיפת החסידה ב"הזמר במסכה" (קשת 12), לא מהגילוי בתחילת הפרק של "שעת נעילה" (כאן 11), וגם לא מהקלטות ניר חפץ ב"המקור" (רשת 13). רביב דרוקר הבטיח את "ראש הממשלה ורעייתו בצורה שמעולם לא שמענו", אבל האמת היא שכבר שמענו אותם לא פעם בצורות מפתיעות לא פחות. לפני שנה, עם אותו סלוגן בדיוק, קיבלנו את בנימין נתניהו צועק על שלוחו במשרד התקשורת איוב קרא ("איוב, אתה השתגעת?!") שחלק קרדיט לאיילת שקד. לפני שנתיים שמענו את שרה נתניהו צועקת שהיא פסיכולוגית (תואר שני!). לפני 18 שנים שמענו אותה שולחת את המדינה להישרף. לך תתעלה על הביצועים הבלתי נשכחים האלו.
ובכל זאת, אפשר להניח שיש לפחות בית אחד שבו שידור "המקור" לא עבר בשקט: בית אגיון, זה המוכר בפשטות גם כ"בלפור". השידור עצמו סיפק עוד כמה הוכחות להנחה הרווחת שאין דבר שמטלטל את בית ראש הממשלה כמו כותרות רעות, ובוודאי לא כאלו שמופנות כלפי הגברת ("היא לא מרשה לנו לקרוא לה שרה, אנחנו צריכים לקרוא לה הגברת", אומר חפץ בהקלטות). גשמי הסופ"ש שככו, אבל אמש היה כנראה עדיין סוער בבלפור.
את החלק הראשון של "המקור" (החלק השני ישודר הערב) אפשר לתייק כראיה השד-יודע-כמה להשפעתה העוצמתית וההרסנית של שרה נתניהו על בעלה, שהוא במקרה גם ראש הממשלה. חפץ וארנון מילצ'ן – לשניהם היכרות אינטימית עם הגברת – מדברים על "רמת ההשפעה שיש לשרה על מה שקורה במדינה היום" כעניין מובן מאליו, כאילו הם מדברים על שר בכיר או יועץ מקצועי ולא על אישה שאיננה נבחרת ציבור. שרה נתניהו עצמה אומרת לחפץ (בנוגע למו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס) ש"אנחנו יכולים, ראש הממשלה גם, יכולים קצת לנסות לעזור לו להרגיע את העניינים". לא "ראש הממשלה" לבדו, אפילו לא "ראש הממשלה" לפני הכל. "ראש הממשלה גם". זו ההיררכיה.
חפץ הבין את ההיררכיה מיד. הלשון החנפה שבה הוא מדבר אל שרה (ולעומתה, האופן הלעגני שבו הוא מדבר עליה עם מילצ'ן) מעוררת מבוכה. "רציתי לשמוע שאת בוטחת בי, באתי רק בשבילך", אומר חפץ לגברת, אותה הוא מכנה "סלע", "עוגן" ובעלת "מתת אל". אבל אפשר להתעלם מהלקקנות ולהתרכז במתודה: חפץ הוא אדם שבנה קריירה מזיהוי מוקדי כוח והתחברות אליהם; אם הוא מבקש להתחבב על שרה זה משום שהוא יודע, לכל הפחות, מיהי מנהלת משאבי האנוש הבלתי רשמית של משרד ראש הממשלה, האישה שבלעדיה לא רק שחפץ לא יחזיק מעמד בלשכת ההסברה, אלא גם איילת שקד לא תשוריין בליכוד ויוסי כהן לא ימונה לראש המוסד.
רק מערכת משפט מפוחדת יכולה לעצום עיניים
בשיח הציבורי מתנהל עדיין הדיון בשאלה אם מותר וצריך לעסוק בענייני שרה נתניהו, כאילו מדובר באיזו דמות רפאים ייצוגית שמתייצבת רק לטקסים ועובדת בשאר הזמן בשירות הציבורי, ולא מתוך הכרה בכך שמדובר באדם המשפיע ביותר על האדם המשפיע ביותר במדינת ישראל – ועוד כזו שחיה במימונו המלא של הציבור שנדרש לא לעסוק בה. דווקא אשת הימין ומו"לית "ישראל היום" מרים אדלסון הבינה זאת טוב יותר מכל אותם צייצנים מתרפסים ואפילו מאנשי השמאל הרגישים, כפי שאמרה בחקירתה במשטרה: "מפריע לי שיש ראש ממשלה כזה שיש לו אישה שקובעת הכל". הדברים כבר נכתבו כאן בעבר לא פעם, ותועדו בראיונות ובחשיפות. השיחות בין חפץ לארנון מילצ'ן הן רק עוד עדויות בתיק הראיות התפוח.
ואם כבר אדלסון, השיחות גם הוסיפו ראיות לתיק עב-כרס אחר שלא נפתח מעולם: הקשר הפסול בין נתניהו ל"ישראל היום". ב-2015, כשעתר עו"ד שחר בן מאיר לוועדת הבחירות המרכזית נגד העיתון בטענה שהוא משמש כעלון תעמולה, דחה אותו השופט סלים ג'ובראן משום שלא הובאו לכך די ראיות. מעניין מה היה אומר ג'ובראן היום לו היו מתגלגלים לפתחו, למשל, הדברים שהביא ארנון מילצ'ן בשם שלדון אדלסון ולפיו "כל תקיפה של ראש הממשלה אני מדפיס פי שניים, כל תקיפה של הילדים והמשפחה אני מציף את הארץ במיליון עותקים בחינם"; או עדותו של חפץ, לפיה נתניהו עומד למעשה עם היד על הכיריים של "ישראל היום", מגדיל ומנמיך את אש המדפסות לפי הצורך. בניגוד לקשרים בעייתיים אחרים בין שלטון ועיתון (לרבות אלו שנחשפו בתיקי נתניהו 2000 ו-4000 ולרבות זה שנחשף בהקלטות, כשחפץ משמש כמשרתם של שני האדונים), כאן לא מדובר בעשן שרומז לאש. זו שריפת ענק שרק מערכת משפט מוחלשת ומפוחדת יכולה לעצום מולה עיניים.
אדלסון סיפרה בחקירתה ש"רתחה" כשהבינה שנתניהו לא רוצה להכניס את בנט לקואליציה בגלל שרה. "גורל העם היהודי נחרץ כי הגברת שונאת את בנט ואת שקד", אמרה לחוקרים. סיפור האיבה המיתולוגי בין רעיית ראש הממשלה לצמד עובדיו לשעבר עדיין ממתין לתחקיר שיפצח אותו, ועד אז ניאלץ להמשיך ולהסתפק בגילויי טינה אקראיים. אתמול קיבלנו שניים עסיסיים במיוחד, שגם הזינו את הטיזרים לתכנית: "בחורה מופרעת" (שרה נתניהו על שקד) ו"כלב קטן" (בנימין נתניהו על בנט). מי שסבור שהציטוטים הללו יאיצו בבנט להיפרע מנתניהו מתבקש להיזכר מאלו חומרים אלסטיים עשוי יו"ר ימינה. מבחינתו לא מדובר בדורבנות מתחת לרגליים, אלא ברסיסים בישבן (כפי שאמר פעם על הפלסטינים).
בנט כבר הוכיח שיש לו כושר ספיגה של יישוב בעוטף עזה, והקורונה (והסקרים) רק הגביהו את ביצוריו ("לא קורונה – לא מעניין"). הוא כבר שמע את הזוג נתניהו מכין עליו דו"ח מעקב, לוחץ לפרסם כתבות נגדו, מטנף על אשתו ועל אביו – ועדיין המליץ תמיד על נתניהו בפני נשיא המדינה, כמו שעון שנתקע ב-2005. נדמה שעוד לא נולד העלבון שיוציא את בנט למרד אדיפלי. תגובותיו לנתניהו אמנם החריפו – הוא כינה את מעשיו "מחדל בממדים של יום כיפור", טען שהוא "לא דובר אמת" ואתמול אמר ש"מי שמקליט שיחות הוא בזוי" (לכאורה הכוונה לחפץ, אבל כדאי לזכור מי הורה להקליט את השיחות עם נוני מוזס) – אבל עדיין לא מתחייב שלא להתייצב מאחורי נתניהו.
"כלב קטן" זו קללה בוטה, אבל זה בעיקר שימוש לא קולע בדימוי החייתי. אם כבר, יש משהו כמעט כלבי בנאמנות התמוהה שמגלה בנט כלפי נתניהו, באופן שבו הוא שוב ושוב חוזר אל אדוניו המלקה עם זנב מקופל בין הרגליים. אם כבר, נתניהו מזהה בבנט כלב נובח שלעולם לא נושך. אם כבר, הבעיה של בנט היא לא שנתניהו קורא לו "כלב קטן"; הבעיה היא שנתניהו מתייחס אליו כחיית מחמד.