מחבל בפוטנציה, אריתראי, פצוע אנוש ואפילו נתין זר. ברגעי חייו האחרונים הפטום זרהום היה הכל מלבד בנאדם. לצבא, למשטרה, לבתי החולים – לכולם יש דוברים. להפטום זרהום לא היה אף אחד. הוא מת בשיטת האלימינציה: בהתחלה הוא היה מחבל, ואז לא המחבל ואז טעות בזיהוי ואחר כך נתין זר ושניה אחר כך אריתראי. אתם מבינים? סתם אריתראי לא מזוהה. מתי נחשף שמו? כאשר התבררה הטעות הגדולה. ואני, שהכרתי אותו, גיליתי שזה הוא רק ביום שני בערב. רק בסוף היום נזכרו לתת לו פנים ושם.
אומרים שכל ישראלי נפגע מתישהו ממלחמה או טרור. בא לי לקבור את עצמי מהמחשבה על כך שהחבר הראשון שלי שנרצח בטרור נרצח בידי בני העם שלי.
ביומיים האחרונים שמעתי הסברים, טענות ותירוצים שמסבירים שהפטום מת מהירי ולא מהמכות. שמעתי גם שהמכים בסך הכל הגנו על עצמם, שהוא היה נראה כמו מחבל, שזאת טעות שנובעת מהמתח של הימים האחרונים ושאי אפשר לשפוט את מי שהיה מצוי בסערת רגשות במקום.
עם כל הכבוד לאותם אנשים שחוו 'סערת רגשות', חשוב לראות מול עינינו את התמונה האמיתית: אל מול התוקפים הנסערים שכב בשלב מסוים בחור צעיר וגוסס שמתבוסס בדמו. אין מנגנון מחשבתי, אין מכבסת מילים שתצליח לעגל את הפינות ולעדן את המציאות. הפטום נפגע בעודו שוכב, ירוי ו"מנוטרל". מה שהניע את התוקפים היה אינסטינקט חולני ומלא רוע, ובעיקר - התנערות מכל חוק. הפטום איבד את צלם האנוש שלו, אבל לתוקפיו לא היה כזה מלכתחילה.
המחשבה על הפטום המוטל על רצפת התחנה המרכזית בבאר שבע - בחור צנום וביישן וכל כך מקסים - היא מחשבה מעוררת בחילה ובעיקר בלתי נתפסת. אני יכול לנחש שהפטום לא התנגד באמת, אלא הגן על עצמו. אני גם יכול לשער שהוא לא קילל ולא התנהג בגסות. אם כבר, הוא בוודאי ביקש עזרה. לא הייתה למכים סיבה אמיתית לפגוע בו בלינץ' שכזה. הסיבה היחידה שבגללה התנהגו כך חייבת להיות רוע ואטימות לב.
אבל גם מבצעי הלינץ' הם קורבנות - קורבנות של מציאות שבה הממשלה מתנערת מאחריות ודורשת מאזרחים להגן על עצמם. לא פלא שהשיח הציבורי מלא באנשים שמסבירים שהרצח של הפטום הוא הגנה עצמית. מי שרצח אותו במכות חשב שהוא מגן על המולדת ועל עצמו. המדינה הרי מעודדת את האזרחים לקחת את החוק לידיים, אז איך נבוא בתלונות למי שעשה זאת? כשאין מלך בישראל, לא פלא שאיש הישר בעיניו יעשה.
"בן אדם אדיב עם המון שמחת חיים"
רבים מדברים בימים האחרונים על השיח החדש, שצמא למראות כמעט פורנוגרפיים של רצח ודם. הפעם העניין התחדד, כי לא רק שהסרטון הפורנוגרפי של רצח הפטום הופץ בכל מקום, אלא שאת שמו לא טרחו לציין. אז חשוב לי לומר שהפטום היה בן אדם, הייתה לו משפחה שאותה הוא אהב ובשבילה עבד והרוויח כסף, והייתה בו המון שמחת חיים.
הוא היה דמות יוצאת דופן בבית האריזה לפסיפלורה במושב עין הבשור, שם עבדתי איתו בעבר. הוא תמיד הצחיק את כולם, היה לומד מילים בעברית כדי לחקות אותנו ולצחוק איתנו. והוא היה אדם אדיב וצנוע. לא הכרתי אותו למשך זמן רב ואני לא מתיימר להיות החבר הכי טוב שלו. אבל בזמן שהכרתי אותו למדתי לאהוב אותו ולהעריך אותו על מי שהיה.
האם נדע להפיק את הלקח האמיתי ממותו של הפטום? אני בספק. האם אנחנו צריכים? בהחלט. אנחנו עדים לתהליך שלם שבו החברה הישראלית נכנסת לכאוס מוסרי שממנו יהיה קשה לצאת. הטוב נמהל ברע, התוקף הוא בעצם קורבן, וכדור שנאה בוער מתגלגל וגדל במהירות שיא ושורף חלקה אחרי חלקה. הכביש הפך למדרון תלול שהפך למדרון חלקלק שהופך לתהום. זהירות, שנאה בדרך.
הכותב הוא יועץ התקשורת של ח"כ יואל חסון