אז הנה, המטס שעליו דיברו כל כלי התקשורת בימים האחרונים כבר מאחורינו. זה נגמר עם מספר מעצרים, קצת צעקות ושלטים בנתב"ג והרבה יותר דרמה משהגיעה למחוללי הפרובקציות האלו מלכתחילה. על אף הנימה הצינית שבה נכתבה הפנייה של לשכת ראש הממשלה לפעילים שהגיעו ארצה – עושה רושם שמדובר במנשר ההולם את ההתנהלות הצבועה של המוחים.
אבל את הרעש שלא הצליחו לעשות פעילי המטס, עשה בשבילם סגן אלוף שלום אייזנר, שנתפס אמש בעדשות המצלמה כשהוא מכה פעיל לא חמוש. מדובר על אירוע שנבע כתוצאה מהתלקחות רגעית, שבריר שנייה בה איבד אייזנר את העשתונות וזנח את שיקול הדעת הסביר. ההשעיה שלו מוצדקת, והוא ראוי לעונש נוסף לאחר בירור המעשה הבעייתי, אך הדיבורים על סיום דרכו הצבאית לאלתר בעקבות המעשה – מעט מוגזמים.
אין בכוונתי להצדיק את המעשה של אייזנר, משום שאיך שלא נסתכל על זה, מדובר על אירוע שלא היה צריך לקרות. ואף על פי כן, בטרם יתנפל הציבור בעליהום קולקטיבי על אייזנר ויבקש להציגו כסמל לברוטליות של צה"ל, מוטב שיזכור כי מצבי לחץ מהסוג בו הוא היה נתון עלולים להביא כל אחד מאיתנו לתגובה דומה. מקובל לומר שאל לנו לשפוט אדם בטרם נגיע למקומו; כשמדובר בשירות צבאי בשטחים, מקבלת הקלישאה השחוקה משנה תוקף.
כך או כך, השבחים הגורפים להם זכה אייזנר ממיכאל בן-ארי הם לא יותר מגימיק לקראת הבחירות שבאופק. בן-ארי מבקש לבסס את התמיכה לה הוא זוכה בקרב קהל המצביעים שתומך בו, ואין דרך טובה יותר לעשות את זה מאשר להתגייס לטובת אייזנר ולהתעלם מחומרת האירוע. אני מציע לא להתרגש יתר על המידה, כי כל העוסקים במלאכה במגרש הפוליטי ממלאים את תפקידם הקבוע: בן-ארי תומך, זהבה גלאון מגנה בכל תוקף – והאמת, כמו תמיד, נמצאת איפשהו באמצע.
מה עם מטס לדמשק?
הבעיה המשמעותית ביותר במטסים, במשטים וברכיבות האופניים למיניהם, היא שרוב אלה המבקרים חדשות לבקרים את ישראל לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. מי זוכר היום שכיממה לאחר תקרית המשט הטורקי ב-2010, הועבר סיוע הומניטרי לפתחה של רצועת עזה על ידי צה"ל, אבל החמאס ששולט ברצועה סירב לקבל אותו?
אין בליבי ספק כי בין הפעילים שהגיעו לכאן אמש ובשנים האחרונות ישנם כאלה המודאגים באמת ובתמים ממצבם של תושבי עזה והשטחים. ואף על פי כן, הם ודאי מהווים מיעוט זעום בקרב קבוצה מיליטנטית, שכל מטרתה היא להכתים את תדמיתה של מדינת ישראל ולהציגה כמדינת אפרטהייד כובשת – תיאור דרמטי שאולי מתאים לכותרות העיתונים, אך בה בעת גם כזה שפשוט אינו עומד בקנה אחד עם מבחן המציאות. מכאן, ברור ונהיר שלמדינת ישראל, כמו לכל מדינה אחרת על פני הגלובוס, הייתה הזכות לאסור על כניסתם של פעילי המטס לשטחה.
מקורה של התרעומת הגדולה כנגד פעילי המטס ותומכיהם בישראל נעוצה בצביעות אותה הם מפגינים פעם אחר פעם. עלינו לזכור כי זכויות אדם הם לא סוגיה אינדיבידואלית כי אם גלובלית, ולכן מוזר לשמוע את הגינויים לעבר ישראל בדבר הסגר שהוטל על עזה, בעוד החמאס וארגוני הטרור האחרים ברצועה משגרים טילי קסאם לעבר ישראל כבר קרוב לעשור. כשמגיעה העת לגנות את חמאס על מעשיהם הנפשעים קולם של "פעילי השלום" לא נשמע, ובעט שבאמצעותה הם חותמים על עצומות נגד ישראל נגמר לפתע הדיו.
זאת ועוד, דברי הבלע שמושמעים כנגד מדינת ישראל מקבלים פרספקטיבה אחרת בשנה שבה השכן בשאר אסד טובח באזרחיו בדם קר וללא כל הבחנה. האם הפעילים שהגיעו אמש לישראל טרחו לגנות באותה העוצמה ובאותם האמצעים את הקצב מדמשק? האם הם הגדילו לעשות והגיעו לנמל התעופה בדמשק? אין צורך לענות – אלו שאלות רטוריות.
מתוקף פעילותי המקצועית נשאלתי לאחרונה: מדוע ארגוני זכויות האדם העוסקים בנעשה בעזה מאבדים מהלגיטימיות שלהם בעיני הציבור? מדוע הם אינם מצליחים להשפיע על דעת הקהל ולשכנע את הציבור לתמוך במטרות שנראות להם כל כך טריוויאליות? התשובה טמונה איפוא בצביעות ובסטנדרטים הכפולים אותם מחילים כל הגורמים העוסקים במלאכה: החל ממועצת זכויות האדם של האו"ם ועד לאוליביה זמור, הצרפתייה שעומדת מאחורי יוזמת המטס.
אין פירושו של דבר שמדינת ישראל צריכה להיות חסינה לביקורת. ההיפך הוא הנכון: הביקורת חייבת להישמע, מפני שכל מדינה עושה טעויות, גם אם היא לא תמהר להודות בהן. ויחד עם זאת, הביקורת חייבת להתבסס על עובדות ולא על מצג שווא, וחשוב מכך – עליה להיות מושמעת ביחס לשני צדי המשוואה ולא ביחס לצד אחד בלבד, שהאיבה אותה חשים כלפיו המבקרים מסמאת את עיניהם.
יורי גנקין הוא יועץ מיתוג אישי ועסקי