אני עינת, בת 31, תסריטאית ומוסיקאית. המכתב הפתוח הזה מופנה לאנשים השמנים שיושבים במשרד הבריאות ודואגים "להדק את החגורה" רק כשזה נוגע לאזרח הקטן, ולא ספציפית לתחת הגדול שלהם.
לפני חמש שנים, אחרי תקופה של עייפות מוגברת, דיכאון וחולשה מתמשכים, אבחנו אצלי תת פעילות של בלוטת התריס ורשמו לי תרופה בשם אלטרוקסין. כששאלתי מה זה לעזאזל, הסבירו לי ששני ההורמונים שמייצרים יוד בגוף, ואחראים על מערכת העיכול ועל שאר המערכות, הם קצת עצלנים אצלי. לכן צריך לתת להם חיזוקים, כך שכל המערכות יעבדו כמו שצריך ולא ארגיש את התסמינים שהרגשתי. שמחתי שסופסוף נמצאה תרופה לסיוט הזה.
תוך תקופה קצרה הרגשתי כמו חדשה, כאילו הרגע הוציאו אותי מהניילונים - העייפות עברה, כך גם העצבים, החולשות וכאבי הראש והבטן. ובעיקר - החיוך חזר לי לפנים. הכדור הזה פשוט הציל אותי והחזיר לי את האיזון שכל בן אדם חייב כדי לתפקד ביום יום.
בחבילת אלטרוקסין יש 100 כדורים. בכל פעם שאני קונה אחת – אני יודעת שעד שאסיים אותה כבר אתחיל איזו תקופה חדשה בחיים. בכל זאת, זה כמו להיכנס לבית האח הגדול ולצאת. חתיכת תקופה (סורי על הדוגמא אבל הייתי חייבת. מצדי תאשימו את האלטרוקסין גם בזה).
hell-טרוקסין
לפני שלושה חודשים נגמרה לי הקופסה, והלכתי לתומי לבית המרקחת לקנות חדשה. הכל היה נראה בסדר, השם אותו השם, האריזה אותה אריזה, והרוקחת הנחמדה מחייכת אליי בלי לומר מילה. הכדור עצמו אמנם היה נראה לי קצת גדול מהרגיל אבל לא באופן קיצוני, אז לך תחשוד שמשהו באמת השתנה. אבל משהו השתנה.
אם הייתי צריכה להגדיר את שלושת החודשים האחרונים – הייתי קוראת לה hell-טרוקסין (מלשון גיהינום). אני עייפה בצורה מטורפת, הולכת לישון עם החתולים שלי בשבע בערב, אני בדיכאון, אני חלשה, יש לי כאבים במפרקים ואפילו נאלצתי לנטוש את מכון הכושר האהוב עליי. פשוט אין לי, אין לי כוח פיזי לעשות כלום. אפילו סבתא שלי, אישה בת 80, מרגישה הרבה יותר טוב ממני.
בהתחלה חשבתי שמשהו עובר עליי, אתם יודעים, כל האמנים האלה והדיכאון היצירתי שלהם. חבר שלי חשב שהשתגעתי שאני ישנה כמו שק שינה, יש לי כאבי בטן, אין לי כוח לכלום, אין לי תיאבון ובעיקר אין לי עצבים. אני יודעת שלחלק מהאנשים שקוראים את זה עכשיו זה נראה כמו תסמינים נורמאליים, אבל בלי ציניות – זה באמת בלתי נסבל לחיות ככה. בהתחלה חשבתי שאני לבד בטיטאניק הזה, אבל אימא שלי ודודה שלי, שגם הן סובלות מתת פעילות ונוטלות אלטרוקסין יותר שנים ממני, הבחינו באותם תסמינים מייגעים.
200 אלף אנשים עייפים, חלשים, כואבים ומדוכאים
לפני כשבועיים, בעוד בוקר שבו בקושי הצלחתי להתעורר, גיליתי את הכתבה שחושפת שאכן משהו השתנה. הכדור. הבעיה היא שאף אחד מהגורמים הרפואיים, מקופת החולים שלי ועד הבית מרקחת שבו קניתי את התרופה, לא טרח לציין זאת בפניי. וחבל. אני סובלת כבר שלושה חודשים מהחלטה טיפשית שמשרד הבריאות עשה בלי למצמץ, ואני יודעת שאני לא לבד - 200,000 אנשים במדינה הזאת צורכים אלטרוקסין, וזה אומר שיש 200,000 אנשים עייפים, חלשים, כואבים ומדוכאים שהמדינה מזניחה, ואין להם כוח אפילו להקים אוהל מול משרד הבריאות. ממש חכמים על חלשים.
תופעות הלוואי רק הולכות ומחמירות: הפרעות בקצב הלב, סחרחורות, איבוד הכרה ונשירת שיער, אבל לאף אחד לא אכפת. משרד הבריאות חתם על תרופה חדשה וזנח את הישנה – וגם אותנו. חמור מזה, כרגע אין אף תחליף בארץ לתרופה החדשה, שעם כל הכבוד, יותר מחליאה אותנו מאשר מבריאה. משרד הבריאות, כצפוי, ממאן לממן תחליף הולם.
אבל אני לא מוכנה להיות עכבר מעבדה של אף אחד, ולא מוכנה להרגיש יותר כמו סמרטוט גם פיזית וגם של המערכת. המדינה לוקחת מאתנו מספיק כסף בחודש בשביל לממן את סל הבריאות כמו שצריך, והגיע הזמן שיעשו את זה! למרבה האירוניה בלוטת התריס נקראת גם בלוטת המגן, אבל כרגע ההרגשה היא שאף אחד לא יגן עלינו אם לא נגן על עצמנו.
מי שמזדהה עם מה שנאמר כאן מוזמן לחתום על העצומה או לכתוב לי מייל einat.eker@mako.co.il ויחד נתארגן לצעד הבא. אני מאמינה שביחד נצליח לעשות שינוי או לפחות להעיר את מי שנרדם שם למעלה, כדי שכולנו נוכל שוב לישון בשקט. ולהתעורר.