אז למה אני כל-כך נפעמת מהייצוג הנשי שקשה להתעלם ממנו? קודם כל, כי אני חושבת שזה עניין חשוב מאין כמותו. בימים אלה, בהם הדרת נשים הופכת למציאות יומיומית במקומות מסוימים ברחבי הארץ – לפעמים תוך העלמת עין של הממשלה והרשויות – חשוב שתשבנה נשים על כסאות מקבלי ההחלטות ותדאגנה למגר את הדרת הנשים ולהוציאה אל מחוץ לחוק (יחד עם קידום שוויון מלא בין גברים ונשים, בכל תחומי החיים והחברה). שנית, אני רואה בכך את פירות ניצחונן של הנשים היהודית בא"י, שהקימו בשנת 1919 התאחדות נשים עברית לשוויון זכויות בא"י ונלחמו על זכותן לשיתוף בחיים הציבוריים, מאבק שהסתיים בניצחון מוחץ שהיווה את הגורם העיקרי לכך ששאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר לא הועמדה בספק עם קום המדינה.
מעבר לכך, אני בכל זאת הנינה של סבא-רבא שלי שהיה פמיניסט בכל אבריו וגדלתי בבית שבו עודדו אותי לצמוח ולהתפתח בהתאם ליכולותיי ושאיפותיי, כששאלת הנשיות שלי בכלל, אבל בכלל לא עמדה על הפרק. סבא רבא שלי, זאב ז'בוטינסקי, העריץ נשים, אמר שנפשן ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי וטען: "ההתיישבות קמה ונופלת עם האישה. כל תנועה היא מאובנת וצולעת אם אין האישה לוקחת בה חלק". המורשת שלו, לא רק שחיה בנו, צאצאיו, אלא מתגשמת – הלכה למעשה – גם בזירה הפוליטית, שבה אנו רואים יותר ויותר שחקניות לצד שחקנים, מגמה מבורכת שאני מקווה שרק תלך ותתעצם.
נכון, ישראל הייתה מדינה מתקדמת מבחינת מתן זכויות הצבעה והשתתפות בחיים הפוליטיים לנשים מאז קומה, אבל למרות ההתקדמות העצומה שנשים עשו בהשתלבות בחיים הפוליטיים, האפליה והשוביניזם עדיין קיימים ולו רק בדרך ההתייחסות שלנו לנשים מנהיגות; שמתם לב פעם, שבניגוד לפוליטיקאים – פוליטיקאיות תמיד זוכות לשלל תגובות וביקורות על המראה שלהן? לפעמים זה נראה שאם מישהו רוצה לתקוף פוליטיקאית אישה, הדבר הראשון שהוא יעשה יהיה לדבר על איך היא כן או לא נראית. מהו הדבר השני שייאמר בגנותה? שהיא חלשה מדי, לא החלטית או לא יציבה, משל הייתה ילדה קטנה, או גרוע מכך – נתונה ב-PMS (תסמונת קדם וסתית) תמידי.
בסופו של יום, אני רוצה להאמין שכולנו שואפים שיהיה פה טוב יותר. אנחנו אולי לא מסכימים על הדרך שבה זה יקרה, אבל ב22/01, נשלשל מעטפה לתוך הקלפי מתוך תקווה שהמדינה שלנו רק תלך ותשתפר. בינתיים, אני חושבת שהייצוג הנשי הנרחב-יחסית במפלגות השונות, מוכיח שאנחנו בהחלט בכיוון הנכון.