הנפגעים העיקריים, אך לא הבלעדיים כפי שאסביר בהמשך, מהמצב הקיים הם בראש ובראשונה הסטודנטים אשר מפוזרים במהלך השבוע באופן טבעי במגוון מוסדות הלימוד ברחבי הארץ. חלק לא מבוטל מהסטודנטים הללו חוזרים לאזור ההצבעה שלהם רק לעתים רחוקות וזאת משום שכל חייהם סובבים סביב המקום בו הם לומדים. זהו כל "חטאם" – ובגינו טורחת המדינה גם להענישם.
החוק במתכונתו הנוכחית מנציח מצב לא הוגן ולא ראוי שכדאי לשנותו בהקדם האפשרי משום שהוא מקשה על עשרות אלפי סטודנטים לממש את זכותם הדמוקרטית והטבעית. אם הסטודנטים נדרשים לשלם מסים ולשרת בצבא – הרי שאך טבעי הוא שהם גם יוכלו לבחור את נציגיהם. כל זאת כמובן אם לא היה מי שמרוויח מאחוז הצבעה נמוך יותר.
מה שדרעי שכח, לפיד עוד לא למד
המרוויחים העיקריים מאחוז הצבעה נמוך יותר יהיו לעד ובכל מדינה אלו שמגיעים לקלפי בהמוניהם. ברגע שכמות המצביעים קטנה יותר, הרי שהגעה מאסיבית לקלפיות מגדילה את כוחה היחסי של הקבוצה המאורגנת – וזאת במקרים רבים אל מעבר לשיעורם הפרופורציונלי באוכלוסיה. בטענה המאוד פשוטה הזו טמון סוד כוחו של המחנה החרדי אשר מתייצב כאיש אחד ביום פקודה. ההתייצבות של הבלוק החרדי היא כל כך טבעית עד שלא פעם תפסו אותו מנהיגיו כמובן מאליו.
לשם השוואה, במחנה החרדי מסוגלים להוציא מהיום למחר הפגנה שתהיה גדולה עשרות מונים מהפגנה שתתארגן במגזר החילוני במשך החודש. לא בכדי מנסה בתקופה האחרונה יאיר לפיד, להמשיל את מפלגת "יש עתיד" ל"ש"ס של מעמד הביניים". אחרי הכל – אריה דרעי כבר הספיק לשכוח חלק מהדברים שיאיר לפיד טרם למד. אל תיעלבו בשמו של לפיד – הוא יהיה הראשון להודות בכך.
יתרה מכך, במחנה המרכז-שמאל טענו לאחרונה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא המרוויח העיקרי מאחוז הצבעה נמוך, אך הדבר נכון לגבי כל מקבל החלטות שנהנה מהצבעה מסורתית ועקבית של קהל זה או אחר. חשוב לזכור גם כי בישראל אין חובת הצבעה (וזאת למשל להבדיל מאוסטרליה, ארגנטינה וברזיל) כאשר ביחס לעובדה שאין כל חובה מסוג זה – אחוז ההצבעה הנוכחי – העומד על 65% בקירוב הוא לא דבר של מה בכך. אז נכון, בעבר היה אחוז ההצבעה גבוה יותר אך יחד עם הירידה באמון הציבור במערכת הפוליטית – באה גם הירידה הנלווית והבלתי נמנעת בנכונותו של הציבור לטרוח ולתמוך בנבחרי ציבור שבין כה וכה לא מייצגים אותם, לשיטתם, נאמנה.
לקבוע כיצד ייראה המחר
מדי כמה שנים שב ועולה על סדר היום במדינת ישראל נושא ההצבעה של ישראלים השוהים באופן זמני מחוץ לגבולות המדינה. אם וכאשר תיושם רפורמה מקיפה אשר תאפשר לתושבי ישראל להצביע בכל מקום בארץ, הרי שיהיה על מקבלי ההחלטות לתת את הדעת על מתן זכות הצבעה גם לאלו שאינם נמצאים בישראל באופן זמני.
כך למשל, אין כל סיבה נראית לעין לכך שאדם הנמצא בשנת השתלמות מקצועית באירופה לא יוכל להצביע ביום הבחירות בשגרירות הישראלית. הדברים אמורים גם לגבי סטודנטים הלומדים תואר שני או שלישי בארצות הברית ואפילו לאיש עסקים או זוג מטיילים שפשוט לא יכלו לבטל נסיעה שנפלה בדיוק על יום הבחירות הקרב. אחרי הכל צריך להבין שלא מדובר ביורדים אשר לגביהם הדיון הוא אחר ושונה בתכלית, הכוונה היא אך ורק לאנשים שבסיס חייהם נטוע בישראל וגם אם הם אינם נמצאים פיזית בגבולותיה ביום הבחירות הרי שאין לשלול מהם את הזכות לקבוע כיצד ייראה המחר.
נכון להיום, שבוע לפני הבחירות מסתובבים הרבה מאוד אנשים בתחושה שמה היה שהוא שיהיה, שגם אחרי הבחירות, תורכב הקואליציה פחות או יותר מאותם הכוחות שמרכיבים אותה כעת. במידה רבה ניתן לומר בהקשר הזה כי בחירות 2013 הן בחירות "היעדר האלטרנטיבה", שכן גם בנימין נתניהו עצמו, כמו גם שריו ואפילו תומכיו הנאמנים, יודע שהוא יכול היה לעשות הרבה יותר בקדנציה הזו והסיבה העיקרית לכך שהוא שומר באופן עקבי על הפער בסקרים הוא שפשוט אין כל אלטרנטיבה שמאיימת עליו באופן ממשי.
ההרגשה הזו גורמת לאזרחים רבים להבין שהמערכת הפוליטית פשוט לא פועלת לטובתם ולא מסייעת להם לבטא את האינטרסים שלהם, ואם זה לא מספיק, הרי שהיא גם מקשה עליהם לעשות כן – ובמובן הזה – שינוי חוקי ההצבעה יהיו בבחינת צעד בכיוון ההפוך – בכיוון הנכון.