גל רודף גל, ובאמת שנשבר. גל הקורונה הראשון כבר נראה כמו היסטוריה רחוקה, בעודנו מתמודדים עם הגל השני המשתולל. גל ההפגנות נגד הממשלה, מצדו, מלווה בגל הולך ומסלים של אלימות נגד המפגינים. 

זה התחיל בתלונות על שימוש מופרז בכוח מצד המשטרה, או בעברית פחות מכובסת - רגל על הצוואר וסילון ממכת"זית לפנים. זה המשיך בשבת עם דקירת מפגין בשער הנגב וריסוס גז פלפל לעבר מפגינים ברמת גן, שעברו בשתיקה מקוממת. הסערה התעוררה באיחור רק ביום שלישי, כשמפגינים בתל אביב הוכו באלות ובבקבוקי זכוכית. תמונתו המדממת של אחד מהם, שי סקלר, שהופצה ברשתות החברתיות, הפכה לסמל הנוכחי של המחאה נגד השלטון - ושל הניסיון האלים לדכא אותה. 

המפגינים ותומכיהם הגיבו לאירועים לא רק בזעזוע, אלא גם בדרישה מהממשלה לגנות את האלימות נגדם. על פניו, יש משהו אירוני בדרישה הזאת: הרי ההפגנות נועדו להבהיר את אובדן האמון בהתנהלות הממשלתית בכל תחומי החיים, בדגש על ניהול משבר הקורונה אך לא רק (למעשה, ההפגנה בשלישי התמקדה באלימות המשטרתית). מדוע לאותם אנשים יש כעת ציפיות מהממשלה שתתייצב לצדם? 

משני הצדדים, עלק

כדי להבין את הדרישה מהממשלה לגינוי האלימות, צריך להבין על איזה צורך היא אמורה לענות, וזהו קודם כל הצורך בהכרה בעוול. זה צורך אמיתי, יסודי, שאני לא מבקש לזלזל בו. במדינה דמוקרטית טיפול בעוולות שנעשות לאזרחים הוא תפקיד מרכזי של השלטון (או לפחות אמור להיות כזה). כך גם לוודא שכללי המשחק הדמוקרטי, הכוללים את האפשרות להפגין בחופשיות נגד אותו שלטון, נשמרים (כנ"ל). כאשר הכללים מופרים בצורה בוטה כל כך, וכאשר נעשה עוול כזה, הגיוני שתיווצר ציפייה שהשרים יתייחסו אליו.

ובכל זאת, הציפייה הזאת לא מתקיימת בחלל ריק. דרישות לגינוי הפכו כבר מזמן לדרך לדרוש ממחנות פוליטיים לקחת אחריות על "הצד שלהם". הדורשים, במקרה הזה, מחברים בין התקיפות האלימות להתבטאויות של השרים בנוגע להפגנות, מראש הממשלה נתניהו ומטה. המפגינים כונו אנרכיסטים, הואשמו בהפצת מחלות ובעשיית צרכים ברחובות, והשר לביטחון פנים אוחנה אף דרש מממלא מקום מפכ"ל המשטרה להצר את צעדיהם. במילים אחרות, כאשר דורשים מהממשלה לגנות את הפורעים נגד המפגינים, דורשים ממנה בעקיפין לקחת אחריות על הנחת התשתית למעשיהם. 

אלא שעם כל ההבנה כלפי הדרישה הזאת, היא כבר מזמן אינה מספיקה, ומראש לא היה סיכוי שתספיק. די לראות כיצד התמודדו נתניהו ושריו עם הדרישה לגינוי: הם אכן גינו את האלימות - "משני הצדדים". גם את תקיפות המפגינים, אבל גם את העובדה שאמן הציב בכיכר רבין מיצב מחאה בשם "הסעודה האחרונה", שלטענת ראש הממשלה מסית לצלוב אותו (מה?). במקום להכיר בעוול הטרי, יצרו השרים סימטריה מזויפת בינו לבין עוולות מעורפלות או מדומיינות, באופן שמשרת את מטרותיהם הפוליטיות. 

גם אילו השרים היו משמיעים גינוי ברור ונטול "אבל", קשה לראות איזה ערך היה לו במציאות הנוכחית, ובהתחשב בהתבטאויות הקודמות שלהם. לקראת ההפגנה בשבת מול מעון ראש הממשלה בבלפור, הדרישה חייבת להתחלף מגינויים למעשים ברורים: כיצד מתכוונים השרים, ובראשם נתניהו ואוחנה, לאפשר לאנשים להפגין נגדם מבלי חשש שייפגעו? מהם הצעדים שיינקטו בשטח כדי שלא נתעורר ביום ראשון, חלילה, לידיעה על רצח מפגין? 

כן, הממשלה צריכה להילחם אקטיבית כדי שיהיה אפשר להפגין נגדה. ולא, למנוע תהלוכות מפגינים - כפי שלפי הדיווחים המשטרה מבקשת לעשות - זה ממש לא הפתרון. אם עדיין לא הבנתם, ככה זה עובד בדמוקרטיה. לא מוצא חן בעיניכם? מוזמנים להוציא גינוי.