אדם תומך בסרבנות. לא סתם תומך - קורא לסרבנות בריש גלי ומנסה לעודד צעירים להעדיף את הערכים שלהם על פני מדיניות הממשלה ופקודות הצבא. האם הוא יכול להיות מורה בישראל? ואם הוא קורא ממש להרים נשק נגד חיילי צה"ל ולהילחם בהם – הוא יכול להיות מורה בישראל?
ובכן, תלוי את מי שואלים. וחשוב יותר – תלוי מאיזה צד של המפה הפוליטית שואלים.
בשנת 1950 התקבל ישראל שייב להיות מורה בבית-הספר "מונטיפיורי" שבתל-אביב. לא עברו שבועיים והחוזה עימו בוטל. הסיבה הייתה הוראה מצד שר הביטחון (וראש הממשלה) דוד בן גוריון. כשפנה אליו שייב ושאל למה רודפים אותו, ענה לו בן גוריון בכנות ובישירות: "מפני שאתה מטיף בספרך ובעיתונות להשתמש בנשק נגד צבא ההגנה לישראל וממשלת ישראל במקרים הנראים לך". שייב (לימים אלדד, אביו של חבר הכנסת ואיש הימין הקיצוני ישראל אלדד) מיהר לעתור לבג"ץ. שופטי העליון קיבלו את העתירה, פסקו כנגד בן גוריון ואסרו עליו להתערב בשאלה של מינויים בבתי ספר (יהודיים. בערבים ממשיכה מעורבות כוחות הביטחון עד עצם היום הזה).
בית המשפט העליון הביע (בצדק) סלידה מעמדותיו של שייב. "כל מי שמטיף כיום להרמת נשק נגד צבא ההגנה לישראל, הנכס היקר ביותר שבא לידינו לאחר קום המדינה, את נפש האומה הוא קורע ועליו ליתן את הדין על מעשיו ועל פעולותיו". אבל הדגש היה על המלים "את הדין". המדינה חושבת שאותו אדם עבר עבירה? שתעמיד אותו לדין ותאפשר לו להתגונן בבית-משפט. "אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר; ואין נועלים בפניו שערי פרנסה ואין יורדים לחייו בדרך אדמיניסטרטיבית".
חלפו מאז 65 שנים, ואם חשבנו שהתבגרנו, והתמסדנו, והפכנו למדינה פחות לחוצה ויותר סובלנית, הנה באו קבוצות הורים הדורשים את פיטוריו של הרצל שוברט - מורה בתיכון שהשתתף בהפגנות בנבי סאלח; והורים אחרים הדורשים את התפטרותה של אביטל בנשלום, מנהלת מאשקלון שהביעה תמיכה בסרבנות (והוכיחה שההפך הוא הנכון). מסתבר שהספקנו כבר לשכוח מה שלימד אותנו הימין בשנות ה-50: מי שרוצה לחיות בחברה דמוקרטית ופתוחה צריך להיות מוכן לסבול גם דעות שהוא מאד לא אוהב, ומי שלא רוצה לחשוש שבעתיד ידפקו על הדלת שלו אנשי המשטרה החשאית ויהרסו את חייו בגלל דעתו הפוליטית, שיואיל ולא ימרר עכשיו את חייהם של אחרים.
זה עד כדי כך פשוט. זו מהותה של דמוקרטיה. מותר לך לחשוב ולומר מה שאתה רוצה, ואתה צריך לסבול את זה שאחרים חושבים ואומרים מה שהם רוצים. אין גבולות? יש. לדעתי שייב עבר את הגבול, ואפשר היה להעמיד אותו לדין בגין הסתה והמרדה. אבל הדרך היא חקיקה של הכנסת, העמדה לדין ובירור העובדות בבית המשפט, ולא משפט רחוב של הורים מתלהמים נגד מורה שלא נושא חן בעיניהם. אתם חושבים שאסור לתמוך בסרבנות? שאסור להשתתף בהפגנות נגד השתלטות של מתנחלים על אדמות של תושבי השטחים? בבקשה – תגישו הצעת חוק, ונתווכח על כך בכנסת.
הצביעות קיימת לא רק בציר ההיסטורי – זה שבו אותו מחנה פוליטי שהגן על זכויותיו של שייב להסית נגד המדינה החלשה והצעירה, נלחם היום נגד זכויות אנשי שמאל לבקר את המדינה המבוססת והחזקה הרבה יותר. היא קיימת גם בציר הפוליטי של היום. כולנו זוכרים היטב מורים ומנהלים מהחינוך הדתי שקראו לסרבנות ולהפגנות נגד הצבא והמדינה - כולל הפגנות אלימות - ואף עודדו בפועל את תלמידיהם להשתתף בהן. איש לא חשב לקרוא לפיטוריהם של מורים אלה. הסובלנות והפתיחות נדרשות רק מצד אחד של המפה הפוליטית.
אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות יחד במדינה הזאת, צריך להסכים על כמה כללים בסיסיים. לאיש אסור להרים יד על חייל, על עובד ציבור ועל אנשים בכלל. אסור גם להסית אחרים לעשות כן. לכל אחד מותר להביע ביקורת; גם חריפה, גם מעצבנת, גם נגד הצבא וכוחות הבטחון. אפשר להעביר ביקורת נגד מעורבותם של כוחות הביטחון בהתנתקות ונגד מעורבותם בכיבוש. מי שמתעצבן – פתוחה בפניו הדרך להתווכח, להוכיח שהוא צודק, לשכנע אחרים שהם טועים, ללכת לפוליטיקה ולנצח שם. אבל בדמוקרטיה סגורה בפניו האפשרות לנסות להזיק לאנשים שהדעות שלהם מעצבנות אותו. מדינה שפותחת את האפשרות הזו לקבוצות מתלהמות היא מדינה מסוכנת לכל אחת ואחד מאיתנו.
רועי פלד הוא מרצה בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס במכללה למנהל ודוקטורנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב