לפני כשבועיים קיבלתי בפרופיל הפייסבוק שלי בקשה לעזרה מחבריה של לי זיתוני ז"ל, שנדרסה למוות בדרכה לעבודה, במרכז תל אביב. בשניה אחת גדע אדם שחצה רמזור באור אדום ובמהירות מופרזת את חייה, מחק בכך את עברה וביטל את עתידה. הוא גם שינה את חייהם של בני משפחתה וחבריה של הבחורה החייכנית הזו, שיצטרכו לשאת עימם את האובדן הפתאומי והקשה הזה עד לסוף חייהם. חמור מכך, במקום לעצור את רכבו ולהושיט עזרה, בחר אותו אדם לברוח ממקום האירוע, להחביא את רכבו בחניון תת קרקעי ולהימלט מהארץ.
כשראיתי את התגייסותכם, חבריה הצעירים של לי, לבקשת עזרה מן הציבור בקבלת כל שביב של מידע בנוגע לזהות הרכב או האדם הפוגע, וכשקראתי את בקשותיכם המרגשות אחר צדק, עברה בי צמרמורת. לא בגלל המקרה הטרגי, אלא בשל הפער שבין הצדק אותו הם מבקשים לבין הצדק שסביר להניח כי יעשה בפועל.
קשה לי להיות האדם שמסביר לכם שבמדינה כמו שלנו הבקשה שלכם מוגזמת. וכי בשל ההזנחה המחפירה, רבת השנים, של המערכת האמונה על אכיפת החוק – המשטרה, וזו האמונה על עשיית הצדק – הפרקליטות ובתי המשפט, הסיכוי שהצדק באמת יעשה הוא קלוש.
אני רוצה שתכירו את המונח ממנו אתם צריכים לחשוש יותר מכל, "הסדר הטיעון". זהו כלי שהתפתח בשל כורח המציאות, כתוצאה מלחץ עצום של תיקים שנערמו במשרדי הפרקליטות ובאולמות בתי המשפט. לכאורה מדובר בכלי מצוין המאפשר לסיים תיקים בהסכמה של הצדדים ובצורה מהירה שחוסכת משאבים רבים (שופטים, תובעים, סנגורים מתמחים, קלדנים ועוד) ובכך אמור היה לשרת את האינטרס הציבורי. השימוש בו היום הפך הכרחי למניעת קריסת המערכת המשפטית. למרבה הצער, נוצר מצב שבמדינת ישראל עדיף לעשות פחות צדק מאשר להקצות תקציבים הכרחיים לעשייתו באמת. קוראים לזה "צדק יחסי".
שלוש שנות מאסר לצעיר שהרג אדם בקטטה
אני זוכר שבתחילת תקופת ההתמחות שלי בפרקליטות, קיבלתי ערימת תיקים להגשת כתבי אישום. בסיומה של התקופה השארתי למחליף שלי ערימה גדולה יותר מזו שקיבלתי. אותו הדבר נכון גם חבריי הפרקליטים, שעובדים יומם וליל וקורסים תחת הנטל. רק מי שמכיר את המערכת מבפנים מבין את הלחץ הקיים בה להגיע להסדרי טיעון ולסיים את התיקים המעלים אבק בארונות במשך שנים.
אמנם לפרקליטות יש סמכות להגיע להסדרי טיעון ע"פ שיקול דעתה, אך המחוקק שהבין את הבעייתיות שבמתן כוח כה רב בידי הפרקליטות, אפשר לשופט לבקר את ההחלטה, ובמקרים שאינם נראים מתאימים לבטל את הסדר הטיעון. בעשר שנותיי כסנגור, לא נתקלתי במקרה אחד בו לא הופעל ע"י השופט לחץ, הן על הסנגוריה והן על הפרקליטות, להגיע להסדר טיעון ולא לנהל את המשפט. גם במקרים בהם היה מדובר בהסדר מגוחך, מעולם לא נתקלתי במקרה בו השופט השתמש בסמכותו ודחה אותו.
אגב, הסיבה לכך שקיימים כל כך הרבה הסדרי טיעון המקלים עם נאשמים אינה נעוצה רק בעומס המוטל על השופטים והפרקליטים בלבד. תיקים רבים נחקרים ע"י שוטרים עייפים, שחוקים ולא מקצועיים, הקורסים גם הם תחת הנטל המונח על כתפיהם וכתוצאה מכך לא מבצעים את עבודתם נאמנה. לא מאמינים לי? תשאלו כל סנגור או פרקליט כמה פעמים הוא נתקל במקרים בהם נעשו הסדרי טיעון מקלים ביותר, שלא נאמר מגוחכים, עם נאשמים שביצעו עבירות קשות, רק בשל "מחדלי חקירה" בתיקים. לו היו אותם תיקים נחקרים כראוי, ניתן היה להטיל על הנאשם עונש כבד הרבה יותר ולא היה כל צורך להגיע עימו להסדר טיעון מקל.
אם לא די לכם בבן זוג שדקר את זוגתו 27 פעמים ומשתחרר אחרי 8 שנים, או בצעיר שהרג אדם בקטטה בים ונידון לשלוש שנות מאסר, על מנת להבין את העיוות שיכול להיווצר כתוצאה משימוש שאינו ראוי בהסדר טיעון, קחו לדוגמא את מקרה הנשיא לשעבר, משה קצב, שהורשע בשתי עבירות אינוס ונגזרו עליו שבע שנות מאסר מאחורי סורג ובריח. כעת, דמיינו מצב שבו קצב היה מקבל ולא דוחה את הסדר הטיעון אליו ביקשה הפרקליטות להגיע בתחילתה של הפרשה, לפיו הוא יודה בעבירות קלות ויושת עליו עונש של מאסר על תנאי בלבד, ויהיה חופשי להמשיך במעשיו. מפחיד, נכון?
הסרט התיעודי "זה לא צדק", הדן בעסקאות טיעון, ישודר בערוץ 2 ביום רביעי 5.10 בשעה 21:00