באוקטובר האחרון פרסם העיתון היהודי-אמריקאי "הפורוורד" כתבה על האופן בו המכללות הישראליות מפלות לרעה נשים חרדיות. הכתבה עסקה בקמפיין, המגובה על ידי אנשי אקדמיה ישראלים, לסגירת תכניות להשכלה גבוהה המפרידות בין נשים וגברים, שפותחו במיוחד עבור האוכלוסייה החרדית. בכתבה מוזכרת עתירה שהוגשה לאחרונה ע"י מספר פרופסורים לבג"ץ, המבקשת להורות על סגירת תכניות אלה.
למרות שאין ספק שכוונתם של העותרים טובה, הרי שמאמציהם לסגירת התכניות האקדמיות המופרדות מוטעים מהיסוד. חוסר הערכה לתרבות ולרקע מהם מגיעות הנשים החרדיות, או חששות הנוגעים לקשיים בשילובן באקדמיה, הם שהצמיחו תפיסה מוטעית בנושא זה. תפיסה זו השתלטה על שיח השוויון והגיוון באקדמיה, והובילה לציפייה שהחרדים ישתלבו במערכת ההשכלה הגבוהה, אולם בתנאי שהדבר ייעשה עפ"י אמות המידה המקובלות מחוץ לעולם החרדי.
כל חיי הבוגרים הוקדשו לחקר ולהוראת לימודי מגדר. פעלתי, ואני עדיין פועלת, לצמצום אי-שוויון מגדרי בחברה האורתודוקסית, והייתי בין מייסדי הקהילה הדתית-פמיניסטית "שירה חדשה בירושלים". עם זאת, לצערי אני מוצאת את עצמי היום בצד השני של המתרס, וזאת בשל תמיכתי בשוויון מגדרי באמצעות קידום יוזמות לכיתות מופרדות עבור סטודנטים וסטודנטיות מהמגזר החרדי.
עקרון זה מקבל ביטוי בין היתר ב"קמפוסים החרדיים" של הקריה האקדמית אונו, בהם חרדים וחרדיות המעוניינים ללמוד ולקבל תארים אקדמיים יכולים ברוב המקרים ללמוד בכיתות נפרדות. אולם בעוד שאני רואה בתכניות אלה הזדמנות קידום אדירה להשכלה הגבוהה ולחברה הישראלית בכללותה, פמיניסטיות אחרות רואות בהן הפרה בוטה של זכויות אזרח. נקודת מבט זו נובעת מתוך איבה מתמשכת וחסרת בסיס כלפי הפרדה בחינוך, והיא אינה מתבססת על עובדות ומספרים. בפועל, אלפי נשים חרדיות הצליחו ללמוד, לקבל תואר ולהשתלב בשוק העבודה בזכות העובדה שמערכת החינוך השכילה להבין שהיא צריכה לכבד את התרבות ממנה הגיעו. זה לא היה מתאפשר אילו לא הייתה הפרדה בלימודים. הן פשוט לא היו מגיעות לאקדמיה - כפי שקרה במשך דורות.
לכן על מערכת ההשכלה הגבוהה לבחון כיצד היא מתייחסת ללימודים של סטודנטים הבאים מתרבויות שונות. אין דרך אחת נכונה לכך. הקריה האקדמית אונו הנה מעבדה לנושא הרב-תרבותיות. אני מחכה ללמוד ממוסדות אקדמיים אחרים מודלים נוספים לשילוב רב-תרבותי של סטודנטים.
אין זה הגיוני להאמין שבשם קידום השוויון המגדרי יש רק דרך אחת ללמד ודרך אחת ללמוד, בעיקר אם הדרך הזו מקשה על נשים חרדיות להשתלב בלימודים האקדמיים. אמנם האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת הרווארד היו פתוחות בפניי, אבל מעולם לא הנחתי כי דלתותיהן פתוחות בפני כולם.
האם אלו שמתנגדים לאפשרות של כיתות לימוד נפרדות לגברים ונשים אינם מודעים לפריבילגיה שהייתה להם לבחור את מוסד הלימודים שהתאים להם? בשל חוסר ההבנה הזו של מהותן של אוכלוסיות שונות, בעלות תפיסות ומאפיינים ייחודיים, מונצחת הטענה השגויה שהבחירה זמינה לכולם באותו אופן. ברור כי לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לחרדים, שבחירותיהם מוגבלות מראש.
לכן הטענה שעל החרדים ללמוד במסגרות המתנגשות עם אמונותיהם הדתיות מתוך האמונה שהדבר "נעשה לטובתם" היא בעייתית ולא מתחשבת, ותוביל להדרתם ממערכת ההשכלה הגבוהה ומהחברה בכללותה. יש לזכור שתפיסה רב-תרבותית מכתיבה שכל הרקע יכובד, אבל אין זה מחייב שכולנו נלמד יחד.
הכותבת היא דקנית הפקולטה למדעי הרוח בקריה האקדמית אונו