תמונותיה של גל גדות יוצאת מבית החולים לאחר שילדה את בתה הבכורה, דקיקה כבקטלוג בגדי ים, הטריפו את הרשת. קשת הרגשות הייתה רחבה ומגוונת: פרגון עם שמץ קנאה, קנאה עם קמצוץ מחמאה, התפעלות וטפיחה וירטואלית על השכם השדופה. סחתיין עליה – עוד לא ראינו מישהי שהצליחה לפצח את המשוואה הנעלה "הריון + לידה = דבר לא השתנה".
ובכל-זאת, משהו במחזה העל האנושי הזה היה גם מטריד. בתור אחת שעברה לא מזמן את חווית הלידה, אני מפשפשת בזיכרוני (המעומעם, יש לומר) מאותם ימים ראשונים שאחרי, ומנסה לדמיין עצמי פוסעת בג'ינס סקיני עם צאתי מבית החולים. נכון, אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בג'ינס במידה 23, אבל במקום להישמע ממורמרת על ענייני הגזרה, אני מתמקדת בצד הפרקטי של המחדל: איך לעזאזל אפשר לפסוע רגע אחרי הלידה במכנס כל-כך צמוד באזור המלחמה העקוב מדם, פשוטו כמשמעו?
גברים, נשים שעוד לא היו שם וגם דודות שבוחרות להתעלם ממה שהן עברו בעצמן: כשאתם באים לבקר אישה שרק ילדה והיא לא קמה ממיטתה, זה לא בגלל שהיא לא יכולה. היא יכולה. היא פשוט מתביישת לחשוף בפני כולם את ההליכה שלה, הליכה שחולשת על שטח עצום בהרבה ממה שהיא אמורה. לא אכביר במילים, כל אחד ודמיונו, רק אומר שהאזור שם למטה צריך להיות משוחרר עד כמה שניתן למשך כמה ימים ואפילו שבועות.
גל, את מהממת. באמת, אני חושבת שאת אחת מהבחורות היפות בארץ, וב"עספור" את מוכיחה כמה את גם שחקנית נהדרת. לנוכח המושלמות שלך, אני לא יכולה שלא להביט למרומים ולשאול בקול גדול: האם יופי וכישרון מגיע גם עם פטור מכאבים? האם את המשפט "גם יפה וגם אופה" כדאי גם לשדרג במילים על כוח סבל? ואולי בכלל המצאת טריק חדש – לידה אוראלית?
ואולי בעצם בימים של יחסי ציבור דורסניים, שיווק מאסיבי ומלחמה יומיומית להישאר בכותרות, גופה של הדוגמנית יכול לעמוד בקשה מכל. אולי המטרה מקדשת את האמצעים, ובשביל חצי שעה של צילומי "אמא חדשה, מאושרת והכי חשוב: רזה", אפשר לסבול את כאבי התופת של כל מה שקורה שם למטה אחרי לידה.
סיפור בהמשכים
סקירה קלה של מדורי הבידור בשנים האחרונות, בימים האחרונים ואפילו בשעות האחרונות, מוכיחה עובדה חד משמעית: הריון עובד. ולא סתם - גברים ונשים כאחד אוהבים לראות נשים מפורסמות מעוברות, מתעגלות ויולדות. דחוף לנו לראות מה היקף הבטן בחודש השלישי, החמישי או התשיעי, ובעיקר כמה זמן לקחה אותה "חזרה לגזרה" מקודשת.
אולי אנחנו נהנים לראות את ההריונית (אפילו המצאנו לתופעה מילה חדשה!) כי לנגד עינינו מתרחש מחזה מופלא של השתנות. כאן לא מדובר בהתערבות מלאכותית, ניתוח פלסטי או תכנית ריאליטי בניחוח ברבור: הנה מהפך אמיתי, טבעי ואפילו גנטי. נוסיף לשינוי בשידור חי הזה רגשות קיצוניים כמו קנאה (אם ההריונית שמרה על גזרתה) או שמחה לאיד (אם חלילה היא הפריזה באכילה), והנה יצקנו תוכן אסקפיסטי חדש לחיינו, ארוז כסיפור בהמשכים ומתועד לעינינו למשך תשעה חודשים.
ואז מגיעה לה גל גדות, מהדסת ברזון מטריד אל מחוץ לבית החולים ליולדות, ואנחנו נאלצים לאשר: הד.נ.א שלה אכן משובח, וכך גם כנראה היכולת שלה לעמוד בפיתויים. אחרי שצפינו בה נותרת דקיקה עד החודש השישי, שכחנו ממנה למשך שלושה חודשים (שמירת הריון/ ירידה לבונקר) וקיבלנו אותה בחזרה עם גזרה הגורמת לנו להזיל ריר או לסירוגין דמעות של קנאה, אנחנו הופכים את הסיפור הזה לנושא היום וממשיכים לפאר אותו.
אז לפני שאנחנו מתרעמים על גדות, מאשימים אותה במתן דוגמא שלילית להריוניות אחרות או טוענים ש"זה בכלל לא בריא", בואו נודה באמת: אנחנו יצרנו את מודל ההיריון המושלם, ואנחנו אלה שדוחפים דוגמניות בפרט ונשים בכלל לחזור לגזרה מיד לאחר הלידה.
ואגב, לכל התוהים, לא מדובר בקונספירציה: הבחורה ילדה, וכן, היא באמת מושלמת.