אני זוכר היטב את הערב של ה-15 בפברואר, אבל גם אם לא הייתי זוכר אותו, יש לי צלקת קטנה ממנו שיכולה לשמש תזכורת די טובה. כל מדינת ישראל צפתה בי רץ על המסוע עם תות על הראש במשימה המשעשעת. מה שהיה פחות משעשע הוא שכולם ראו אותי פותח את הסנטר בשידור חי. שנייה אחרי זה "האח הגדול" קטע את השידור, ואמנם כולם ראו את מה שקרה בזמן המשימה, אבל הם לא ראו את מה שאני ראיתי בחדר המיון של בית החולים.
לאחר שעטפו אותי בתחפושת, הגענו לבית החולים. המתמחה החביבה שקיבלה אותי בישרה לי שלצערה הרב היא תיאלץ לקרוא למתמחה אחרת לכירורגיה כדי שתתפור לי את הסנטר, "בינתיים אני אתן לך טטנוס". האמת, לא היה לה יותר מדי זמן להסביר, כי באותו זמן הגיעו עוד כעשרה חולים שהיא הייתה צריכה לרוץ אליהם. "טוב שזו רק זריקה בזרוע".
עד שהגיעה הכירורגית שהייתה אמורה לגאול את הסנטר שלי מייסוריו עברו עוד כ-20 דקות, בהן חשתי "בר מזל" למשמע כל הצווחות והאנחות מסביבי. חשבתי לעצמי: "היה יכול להיות הרבה יותר גרוע". אבל אז, בדיוק אז, הגיעה הכירורגית. ניסיתי לנחש כמה כוסות קפה היא שתתה היום, היא נראתה ממש עייפה. העיגולים השחורים מסביב לעיניים לא היו איפור, והמזג שלה הזכיר במקרה הטוב טלפנית במרכז שירות לקוחות שיודעת שעליה לסיים את השיחה במהרה כדי לענות לשיחות הבאות, ובמקרה הרע מונה של מונית שמתחיל לרוץ.
מזל שזה הסנטר ולא הלב
"טוב, עכשיו אני הולכת לתפור אותך. שתף איתי פעולה, כי יש לי עוד חולים ואנחנו צריכים להזדרז". חדשות נפלאות, מישהי שלא ישנה ב-20 השעות האחרונות הולכת לתפור אותי. מזל שזה הסנטר ולא הלב. לפני שהספקתי למצמץ, מזרק גדול עשה דרכו אל הסנטר שלי – ופספס. "אופס! רגע, אני אנסה שוב". האופס הזה היה אחד הכואבים. מזל שזו רק זריקה של הרדמה מקומית.
בזמן שהכירורגית המשיכה לתפור, נודע לי כמה מזל יש לי. מתברר שכל המתמחים האחרים באו להתייעץ איתה לגבי החולים שלהם. היא כנראה ממש מוכשרת, כי היא הצליחה לענות לכולם תוך כדי שהיא תופרת את הסנטר שלי, וזה עוד אחרי 20 שעות ללא שינה.
היא גם הייתה ממש נחמדה, ולמרות כל הלחץ, הרעש והעייפות, היא הסבירה לי שאסור לי לשהות בשמש ושאלה אותי איפה אני הולך להיות בימים הקרובים. אמרתי לה שאני הולך לחזור לווילה של האח הגדול, אבל היא לא ממש הבינה על מה אני מדבר. טוב, מן הסתם למי שאין זמן לישון, אין זמן לטלוויזיה. לפני שהספקתי להגיד לה תודה היא כבר הלכה לטפל בחולים האחרים. מעניין כמה שעות – וכמה מטופלים – עברו עד שהיא חזרה הביתה לישון.
צדק חברתי – סיקור מיוחד: כל החדשות, כל התמונות, כל הדעות
הממשלה נגד הרופאים
בואו נודה על האמת, אף אחד לא רוצה שמתמחה יתפור לו את הסנטר אחרי 20 שעות בלי שינה. אף אחד גם לא רוצה שרופא שמשתכר 5,000 ש"ח בחודש ועובד 15 שעות ביום יהיה זה שינתח אותו בשעה ה-16. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות לעבוד כל כך הרבה שעות רצוף ובטח לא בשביל כל כך מעט, בטח אם יש לו משפחה לפרנס.
הממשלה מנסה לראות מה אורך הנשימה של הרופאים, כמה זמן השביתה תימשך עד שהציבור יפסיק לתמוך בה. כל זה קורה תוך כדי ניסיון מתמיד להפסיק אותה באמצעים משפטיים, או לנסות ולחייב בוררות שתמסמס אותה. אבל האמת היא שלציבור מגיע יותר. לציבור מגיעה מערכת בריאות טובה יותר תמורות המיסים שהוא משלם, ובמיוחד מגיעים לו רופאים שמשתכרים בשכר הוגן וישנים לפחות שמונה שעות בלילה.
הניסיון של הממשלה לדרדר את מעמדם של הרופאים הזכיר לי בדיחה גרמנית ישנה, שאומרת שבשל מעמדו הרם של הרופא בגרמניה יש לכנות את אשתו Frau Doktor (גב' דוקטור). אני מאוד מקווה ש-Herr Doktor לפילוסופיה שטייניץ וחבריו לממשלה (שאין בה למעשה שר בריאות בפועל) יבינו שלא מדובר כאן בסנטר שנפתח בעקבות נפילה, אלא במערכת בריאות שקורסת, שמייצאת את הרופאים הטובים ביותר שיש לנו לחו"ל. וזה משאיר הרבה יותר מצלקת קטנה. לפעמים קשה לי להבין מה הם חושבים שם לעצמם, למרות שהפעם זה די קל: "מזל שיש את ספטמבר".