קודם כל ולפני הכל, ראוי להבהיר למען הסר ספק, כי בניגוד למה שנכתב באתרי חדשות רבים בשפה העברית, אין משמעות של ממש לסקרים הלאומיים המשווים במישרין בין אחוזי התמיכה ברומני לבין אחוזי התמיכה באובמה. הממד החשוב והמהותי ביותר טמון אך ורק בסקרים שנערכים בתוך המדינות עצמן, משום שבסופו של יום המטרה של כל מועמד היא לצבור את 270 האלקטורים הנכספים, ויעלה בידיו לעשות כן גם אם הוא יפסיד במניין הקולות האבסולוטיים. זה בדיוק מה שקרה בבחירות 2000 שבהן זכה סגן הנשיא אל גור במספר קולות גדול יותר – אך הפסיד את הבחירות בגלל שכמות האלקטורים של בוש הייתה גדולה יותר.
ולעניינינו, מלבד הבחירה הישירה שבין אובמה לרומני, יתבקשו היום אזרחי ארצות הברית לבחור גם את כל 435 הנציגים שלהם בבית הנבחרים (ושליש מחברי הסנאט). הבחירות לבית הנבחרים מבוססות על ייצוג אזורי במסגרתו כל מדינה מחולקת מבעוד מועד למחוזות, אשר אשר מכל אחד מהם נשלח נציג אחד לוושינגטון. ייצוג אזורי מסוג זה הוא חיוני מאין כמוהו למדינת ישראל ומשום כך עליו להוות חלק בלתי נפרד מכל רפורמה מקומית לשינוי שיטת הממשל.
המטרה העיקרית של הייצוג האזורי היא להבטיח קשר ישיר ובלתי אמצעי ככל הניתן בין נבחרי הציבור לבוחריהם – וזאת בניגוד לשיטה הקיימת והמוכרת לנו. כיום, מרביתנו בוחרים במפלגה זו או אחרת על סמך ההזדהות שלנו עם צמרת המפלגה שבה תמכנו, או לחילופין כתוצאה מהיעדר הזדהות עם צמרת המפלגה שממנה בחרנו למנוע את ההגעה לשלטון (כך למשל במקרה בו אדם יצביע לשלי יחימוביץ אך ורק משום שאינו רוצה לראות את נתניהו ממשיך לקדנציה נוספת ולא בגלל שהיא המועמדת המועדפת עליו).
דואגים למדינה, ולא לכסא
מנגד, הייצוג האזורי במתכונת הנהוגה בשיטה האמריקנית, מבטיח הלכה למעשה מציאות במסגרתה הנציג הנבחר יהיה חייב לייצג במישרין את קהל הבוחרים ששלח אותו לקונגרס – וזאת בידיעה שאם לא יעשה כן על הצורה הטובה ביותר – הרי שהוא לא יזכה בכהונה נוספת. זהו תנאי בסיסי שלא מתקיים כיום בישראל משום שחלק לא מבוטל מחברי הכנסת נבחרים למקומות ריאליים אך ורק בזכות הפופולריות אותה צברו בקרב המתפקדים. אשר על כן, המעבר מייצוג מפלגתי-רשימתי לייצוג אזורי ואישי הוא צעד מבורך שראוי לקדמו. כל זאת כמובן בהינתן שרטוט הוגן של מחוזות הבחירה – נושא בעייתי, אך פתיר לכשעצמו.
ממד חשוב נוסף שראוי להתעכב עליו ואף "לייבאו" מארצות הברית במסגרת כל רפורמה בשיטת הממשל הישראלית, הוא היעדר התלות בין שרי הקבינט המכהנים לבית המחוקקים – או במילים אחרות – כל אדם שמתמנה למשרת שר בקבינט האמריקאי לא יכול להיות גם חבר קונגרס ומכאן שעליו להתמסר לחלוטין לתפקידו – מבלי לדאוג כל העת לכהונה נוספת באופן שעלול להצמיח לא מעט ניגודי אינטרסים. כל זאת כמובן בנוסף לעובדה שהנשיאים האמריקאיים השתדלו מאז ומתמיד למנות אנשי מקצוע לתפקידים המיניסטריאליים הרלוונטיים – עוד מגמה שראוי כי נאמץ מוקדם ככל הניתן.
רק תארו לעצמכם מצב היפותטי בו שרי הביטחון, האוצר, החינוך והחוץ לשם המחשה, לא ייאלצו לעסוק חדשות לבקרים באינטריגות פוליטיות שנועדו להבטיח להם עוד כמה שנים באותו המשרד או במשרד אחר. החובה לתמרן בין חובות המשרד המקצועי לצורך למצוא חן בעיני הבוחרים תיעלם, או לכל הפחות תצטמצם למינימום ההכרחי. מדובר במציאות שממנה נרוויח כולנו – אם תרצו – אין זו אגדה.