תוצאות הבחירות האחרונות וחזרת נתניהו לשלטון הן המסמרים האחרונים בארון הקבורה של רעיון שתי המדינות, שעד כה היה הפיתרון המקובל על כל צדדי הסכסוך, כמו גם על הקהילה הבינלאומית. בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר כישלונן האחרון של "שיחות השלום", רבים החלו להטיל ספק במידת התכנותו של הפתרון. ועם זאת, הדברים לא הגיעו לכלל חשיבה פוליטית חדשה. או אז הגיעה הקדמת הבחירות בישראל והביאה רבים בעולם לקוות כי ישנה אופציה ממשית להחלפת השלטון ולחידוש התהליך המדיני. אפשר לחשוב שהחלפת ממשלות הביאה לאיזשהו קצה של פיתרון במהלך שני העשורים שעברו מאז אוסלו. ניחא.
והנה, הבחירות התקיימו והביאו עמן את ניצחונו של נתניהו ואת הרכבת ממשלתו הרביעית, שאיש בצד המפוכח של המפה אינו מצפה ממנה להוביל לאיזשהו סוג של שלום צודק. כעת העולם סוף סוף מתחיל להבין את המציאות דה פקטו שנוצרה בשטח: ההתנחלויות שישראל ממשיכה לבנות שתי וערב בשטחים הכבושים והמשך שלטון הימין – שניהם שמים קץ לכל פיתרון שמסתמך על חלוקה גיאוגרפית ועל הקמת מדינה פלסטינית. הביטוי הברור ביותר לעצם חלחולה של ההכרה הזאת הוא הדו"ח האחרון של שליח האו"ם לאזור רוברט סרי למועצת הביטחון, שמביע חשש אמיתי מחיסולו של חזון שתי המדינות.
ביטוי נוסף לכך הוא התנהלות הזיקית של נתניהו, שמעדיף "לנהל את הסכסוך" במקום לפתור אותו. ניתן להוכיח זאת מתוך הצהרותיו שמתהפכות חדשות לבקרים. "אני חושב שכל מי שהולך להקים היום מדינת פלסטינית ולפנות שטח, נותן שטח התקפה לאיסלאם הקיצוני נגד מדינת ישראל", אמר ערב הבחירות כשחשש כי יפסיד את המערכה. לעומת זאת, בשבוע שעבר הגיעה לאזור שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני, והאיש אמר דברים הפוכים לגמרי:"עמדתי לא השתנתה. איני תומך בפתרון מדינה אחת. אני תומך בחזון של שתי מדינות לשני עמים".
ערביי ישראל הם השותפים לפתרון
מנהיגי העולם, כולל אובמה, יודעים שלא ניתן להסתמך על אדם שמשנה את דעותיו לפי נסיבות רגעיות וכדי להרוויח זמן. הם גם יודעים שהוא עדיין מחזיק בגישה שינק בבית הוריו, היא ארץ ישראל השלמה. ואולם, סביר שהוא וממשלתו יזכו בהזדמנות להראות לאן מועדות פניהם. עם זאת, סביר אף יותר שלאחר שניסיונותיהם להוליך את כולם שולל ייכשלו, הקהילה הבינלאומית לא תמתין זמן רב עד שתפתח בהליך חדש לגמרי: החלטה של מועצת הביטחון על פי המתווה הצרפתי, שתביא לכפיית מסגרת לפתרון, או לחלופין, צעידה בכיוון אחר, רדיקלי בהרבה.
באשר לאופציה הראשונה, גם אם הפנייה למועצת הביטחון לא תטורפד על ידי ארה"ב כפי שצפוי שיהיה, ישראל לא תקבל תכתיב בינלאומי ותגובתה תהיה הגברת הבנייה בהתנחלויות והכשרת מאחזים לא חוקיים. כל זה אך יחזק את מציאות האפרטהייד הישראלי, שרק בשבוע שעבר חזינו באחד מביטוייה המכוערים ביותר: הניסיון להפריד בין יהודים ופלסטינים שמשתמשים בתחבורה ציבורית בשטחים. לא ירחק היום עד שהמציאות הזאת תכפה את עצמה כליל על הניסיונות השונים לקיים שיח מסוג אחר, ואף תעצים את הדרישה להטלת סנקציות על ישראל.
מכאן, ישנה אופציה דמוקרטית יחידה: מדינה אחת, שעם הזמן תהפוך להיות האפשרות ההומאנית והדמוקרטית הבלעדית למניעת התדרדרות למעגלי לחימה נוספים. מה שבטוח הוא שהפעם, העלאת הפיתרון לא תיעשה בקול ענות חלושה אלא להפך - צפוי קול רם שרק ילך ויגבר עד שיצליח לגבש את התכנית הפוליטית החדשה ולהוציאה מהכוח אל הפועל. זו תכלול את סיום הכיבוש ואת סופו של מפעל ההתנחלויות האימתני, ותבטיח לשני העמים זכות הגדרה עצמית, כמו גם פיתרון לסוגיית שיבת הפליטים.
מעל הכל, ברור שהמסגרת החדשה לא תותיר לממשלת הימין את האפשרות לחשוב שניתן להוסיף ולהתעלם מהמשך הכיבוש ושלילת חירותו של העם הפלסטיני או לומר שאזרחי המדינה הערבים הם גיס חמישי. נהפוך הוא: היא תגלה במהרה שהערבים בישראל, בייחוד לאחר שהתאחדו ברשימה משותפת, הם המועמדים הטבעיים להובלת הכיוון החדש לפתרון.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם הרשימה המשותפת