לפני שלוש שנים וארבעה חודשים, במסגרת התפרצות נדירה של רגשי מיאוס ואידיאליזם, יצאו כחמש מאות אלף ישראלים אל הרחובות כדי לתבוע שינוי מן היסוד של סדר העדיפויות הישראלי.
המעמד הישראלי הנמוך והבינוני חברו אז, לשבריר שנייה, לאליטות ישראליות שונות ומה שהיה נדמה לבלתי אפשרי – דחיקת ה"בטחון האישי" במורד סדר העדיפויות הלאומי - הפך למציאות. מעודדת עבור מפלגות מסוימות, מבעיתה עבור אחרות, מסויטת עבור בנימין נתניהו, אותו נץ כלכלי המאמין בתיאוריית "הטפטוף" כמו גם בהיות המדינה גוף שצריך "להכתיב כמה שפחות", למעט כנראה בסוגיית מדיניות והתנחלויות. כך או כך, לרגע אחד, או ליתר דיוק למשך קיץ אחד, הוא קיץ 2011, נדמתה ישראל למדינה מתוקנת שבה אלקטוראטים חוצי עמדות מדיניות תבעו חיים טובים יותר, ביומיום. ברגעי מחלה, הריון, הורות, רכישת דירה, השתלמות מקצועית, וכו'.
שלוש ורבע שנים אחרי, ולאור הסקרים המנבאים את התחזקות ה'בית היהודי' בחמישה מנדטים, את הצטמקות 'יש עתיד' בעשרה מנדטים, כמו גם את העובדה ש'הליכוד' בראשות נתניהו שומרת על כוחה – הגיע הזמן להישיר מבט אל רחשי ליבו של הציבור הישראלי ולהודות: יוקר המחיה איננו מעניין את הציבור הישראלי עוד. לפחות לא כטיעון המניע דפוסי הצבעה. בישראל של 2014, זו לא "הכלכלה, אידיוט", כפי שהכתיב ג'יימס קרוויל למועמדו, ביל קלינטון, בבחירות 1992 בארה"ב. ניסוח מדוייק יותר יהיה – "אלה הערבים, אידיוט".
על העובדה כי רוב רובם של הישראלים מרוששים או מתרוששים, כמעט אין מחלוקת. על פי ה OECD, נכון למאי 2013, פערי ההכנסות בישראל הם הגבוהים מבין 34 המדינות החברות באירגון. לפי אותו הדו"ח, זינק העוני בישראל מ 14% ל 21% בין 1995 ל 2013 (נתניהו נבחר לראש ממשלה ב 1996, ומאז עוד פעמיים בתקופה הזו). על פי "דה מארקר", בשתי הקדנציות האחרונות של נתניהו עלו מחירי הדיור ב 65%. על פי השמאי הממשלתי, שפירסם נתונים לפני כחודש, מחירה של דירת ארבעה חדרים ממוצעת עלתה בשנה האחרונה בשבעה עד עשרה אחוז. מנגד, בין ינואר לבין ספטמבר 2014 עלתה הבנייה מעבר לקו הירוק ב 866% יחסית לתקופה המגבילה ב 2013, על פי 'כלכליסט', במימון ממשלתי שכלל את הסדרי הביטחון והתשתית הרגילים, במימון לאומי.
לכל זה אין השפעה ולו זעירה, על דפוסי ההצבעה בישראל לקראת בחירות 2014.
התיזה שהייתה רלבנטית בקיץ 2011, ככל הנראה איננה רלבנטית עוד – ישראלים לא מצביעים עם הכיס. קוטר החור שבכיסם, אגלי הזיעה על מצחו של פקיד הבנק, הם לא מה שקובעים האם יבחרו בפתק כזה או בפתק אחר. מה שכן קובע, הוא אותו הדבר שהפך את נתניהו ל"קוסם" עוד ב 1996, בשלהי קדנציה של ראש הממשלה הנרצח יצחק רבין שהזניק את כלכלת ישראל, כמו גם את איכות חייו של הישראלי הממוצע – לאמור, פחד מ"ערבים". הרצון "לבצר את בטחונה של ישראל" (דברי נתניהו). הצורך להכריז על ישראל כמדינה ליהודים קודם כל, לספח את "גושי ההתיישבות" ובסופו של דבר, במסגרת תכניתו המוצהרת של אורי אריאל ('כנס ירושלים', 2012), לספח את הגדה המערבית / יו"ש כולה, למדינת ישראל. תוך הפיכת ירושלים ורמאללה לאיזור הצבעה אחד.
כל זה מסביר מדוע שלי יחימוביץ' נכשלה בבחירות לכנסת ה-19, אחרי שהיא ויועציה הימרו והפסידו, על רתימת "שיח המחאה" כדלק מניע מצביעים. לאמור, כי "יוקר המחיה" איננו באמת שיקול ישראלי-אלקטוראלי, ובפגשו את מכונת ההפחדה מפני "ערבים", "אבדן יהדותה של המדינה", "אירופה האנטישמית" ו"חוגי הסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון" – הוא מתנדף.
כל זה מסביר מדוע נוהג נתניהו כפי שהוא נוהג היום. ומדוע הוא הולך לבחירות. האיש, כך אומרים, שלא שותה קפה מבלי לעיין בסקר, יודע (כמו בנט, שקולו נדם בימים האחרונים, כי בחירות עכשיו משרתות את עמדתו המדיניות שהיא סיפוח יו"ש) כי רובו של הציבור הישראלי, המרושש והמתרושש, מעדיף את "חוק הלאום" על פני "חוק מע"מ אפס". ואת סיפוח יו"ש / הגדה על רכישת דירה בגוש דן.