חדר המתנה של מרפאה. אישה קשישה נכנסת, יש לה תור, היא מתיישבת על ספסל. מצד אחד, ערימת מגזינים ישנים של "מנטה". מצד שני, עציץ. מקדימה, על הקיר בענק, "מוות ליהודים".
נשים כבר עכשיו את כל הקלפים על השולחן: אני שמאלנית. לוחמת חופש הביטוי. הגנתי בעבר על פוסטרים של פוליטיקאים בלבוש נאצי ועל בדיחות שואה ואונס ונכים. אני אמנית בעצמי, בוגרת המדרשה לאמנות בה לימד יעקב מישורי, האמן שמאחורי הציור "מוות ליהודים", וראיתי בחיי יצירות פרובוקטיביות ושערורייתיות פי כמה ממנו. אם הציור הזה היה תלוי בגלריה לאמנות ומורד מהקיר בגלל פוסט של הצל, הייתי מצטרפת לקריאות הזעם של פיד השמאל שלי, מוחה על צנזורה ועושה לייק לטור של דור צח ב-mako אתמול, על הסכנה שבפעולה כזאת.
אבל הציור "מוות ליהודים" לא היה תלוי בגלריה לאמנות. הוא היה תלוי במרפאה, מול אנשים שבסך הכול חיפשו ספסל לשבת עליו עד שהרופא שלהם יתפנה. אין טעם להטיף לסבתא המבוהלת שתיתקל בציור שהיא לא מבינה את היצירה, שהכיתוב הוא בעצם אירוני, שהדימוי מבוסס על זכרונותיו של אמו ניצולת השואה של האמן, שהשילוב של המילים עם הצבעים העליזים נועד ליצור דיסוננס, שהיצירה מרפררת למתח בין פשיזם למודרנה. מעניין את הסבתא של הסבתא הזאת. היא בסך הכול באה לבדיקה כי כואב לה הגב, היא לא ביקשה שיעור באמנות ובטח לא באמצעות כיתוב מטרגר כל כך כמו "מוות ליהודים". להסביר ש"פשוט לא הבינו את היצירה", כפי שעשתה מנהלת המרכז ענת נוסבאום בתגובתה לצל, או להכריז ש"כל בר דעת רואה שהיא מתמודדת באומץ ובמיומנות חזותית עם נושא ליבה עמוק וחשוב" כפי שכתבו ב"הארץ" על המקרה, זו תמצית חוסר ההבנה והניתוק שבין האליטה האמנותית לבין האזרח הקטן.
אימא'לה, פוסט של הצל!
מרפאה היא לא גלריה. לא משנה מה היומרות האינטלקטואליות של הנהלת המקום - הציורים שתלויים במרפאה נועדו לקישוט. להעביר את זמן ההמתנה. כשאנחנו נכנסים לגלריית אמנות, או לקולנוע, או סתם פותחים ספר, אנחנו מכינים את עצמנו לתרגיל אינטלקטואלי: הנה, היוצר עומד לאתגר אותנו. לעצבן אותנו. לזעזע אותנו. אנחנו מחדדים את החושים לקליטת אירוניה, פרובוקציה, משחקי מחשבה, קריאה ביקורתית, רובד פרשני. אם תנתקו את היצירה מההקשר הזה, למשל תתקעו אותה בחדר המתנה לרופא ליד עציץ דקורטיבי כאילו היא לוח שנה עם נופים מהגליל, תעשו עוול גם ליצירה עצמה וגם לצופים בה, כי אין להם כלים לקרוא אותה נכונה, והיא הופכת לפרובוקציה זולה וחלולה.
השמאל נורא אוהב כותרות כאלו, "יצירת אמנות צונזרה!", "מרפאה נאלצה להסיר ציור בגלל פוסט של הצל!". מיד כולם זועקים מרה על הידרדרות תרבותית, סתימת פיות, ככה זה כשאין כבוד לאמנות, ולמה ילדים שומעים רק נועה קירל. ב"הארץ" קראו לזה "הטרור של אליאסי", לא פחות. דור צח בטור של mako אתמול קישר את זה לקונספירציות אנטישמיות, כי הצל ניסה להפוך את כל העניין למזימה שמאלנית. "אסור לנו להיכנע ללוגיקה של הצל", הוא סיכם.
אבל אסור גם לפחד מהלוגיקה של הצל. נכון, האינטרס שלו שקוף כתמיד, הוא רוצה לשלהב את עוקביו נגד השמאלנים המרושעים, להראות להם שהנה, שוב אנחנו הורסים את המדינה. אבל גם אנחנו נהנים לשלהב את התומכים שלנו, כשאנחנו מנפנפים ב"לא תאמינו מה הצל עשה לחופש הביטוי", יודעים שהמילה "הצל" גורמת לשמאלניות ענוגות להתעלף לתוך המניפה. כולנו מנפנפים בסדינים אדומים אחד לשני במלחמת המחנות המטופשת הזאת, בלי לעצור לרגע ולהפעיל שכל ישר.
אומנות או נמות, טל"ח
והשכל הישר אומר להוריד את הציור מעל קיר המרפאה. זה לא מקומו ואנשים נפגעו ממנו בצדק, עזבו את הקונטקסט השואתי, פאקינג כתבתם "מוות" במקום שאליו באים חולים וגוססים. זה כמו לתלות תמונה של אונס במרכז לנפגעות פגיעה מינית ואחר כך להיתמם "מה, אבל זה דווקא ציור מחאה נגד אונס, למה לא הבנתן את הסרקזם נודניקיות". הגישה היהירה הזאת, של "העמך המטומטם לא מבין באמנות אז שיסתום", לא משרתת כלום חוץ מאת הבועה של עולם האמנות, שמתחמקת מדיאלוג אמיתי עם הקהל שלה ברגע שהוא מתקומם נגדה. נכון, הצל מוביל את התקוממות הזאת והוא לא הכי סימפתי או תמים בכוונותיו. אבל אתם חושבים שאם סתם קשיש מנומס היה מוחה נגד הציור המטרגר, מישהו היה סופר אותו? פוסט של אזרח מהשורה היה מזיז משהו אצל מנהלת המרפאה? מחאות מונהגות לא פעם על ידי טרמפיסטים ציניים תאבי כוח. זה לא אומר שהן לא צודקות.
כשלמדתי אמנות, נתנו לנו להרגיש שאמנות היא הכול. העולם עוצר מלכת לנוכח המיצג שהרמנו בקפטריה, אנשים מתאבדים בגלל דיונים על משמעות האובייקט בעידן הווירטואלי. אבל כשיוצאים מהבועה הזאת ומשפשפים את העיניים באוויר הרחובות, רואים את האמנות כפי שהיא: עוד כלי הבעה ותקשורת, לא פחות ולא יותר מזה. אמנות היא לא קדושה, לא אל נשגב למות למענו. אמנות נוצרה בשביל אנשים, ואם היא רק מבהילה פציינטים במקום לאתגר את האינטלקט שלהם או לחבר אותם אל זכרונותיה של אימא של מישורי כפי שהתכוון האמן, אז מה עשינו בזה? ובשביל מה? כי הצל אמר אחרת ואנחנו מפחדים להיות הצל?
אז הגיע הזמן שתכירו באמת האיומה: כן, לפעמים אנחנו קצת הצל. לא, אמנות לא חשובה יותר מהחיים. כן, לפעמים צריך להוריד תמונה מהקיר. לא, זו לא שקיעת הדמוקרטיה ולא טרור ולא מות התרבות ולא צריך לקרוע את הבגדים ביגון. זו בסך הכול תלונה צרכנית מתוקשרת שטופלה ברעש קצת יותר גדול מהרגיל. מחר הם יתלו במרפאה לוח שנה עם נופים מהגליל במקום הציור שהוסר, אבל הי, אם אתם לא אוהבים נופים מהגליל, אתם מוזמנים להתלונן גם על זה, בין אם קוראים לכם הצל ובין אם סתם יואב. זו מדינה דמוקרטית.