לפני שבוע, העיתונאית רחלי רוטנר נתנה עדות אמיצה בפייסבוק על הטרדה מינית של ינון מגל כלפיה, מיד כשפרש מתפקידו כעורך ב"וואלה!". בעדות שלה סיפרה רוטנר שיש נשים נוספות שהוטרדו והותקפו ע"י מגל. ובאמת, עוד באותו יום אור שוקרון העידה בפייסבוק על תקיפה מינית מצד מגל, ועד היום הצטברו כבר ארבע עדויות נגדו. התוצאה הישירה של העדויות האמיצות הללו, והרעש הציבורי שהן עוררו, היו תחילה פרישתו ממגל מתפקידו וכיו"ר סיעה, וכעת - פרישתו מהכנסת.

זהו הישג פמיניסטי עצום. תרחיש כזה לא היה קורה לפני שנה או שנתיים. זה תוצר ישיר של המאבק של התנועה הפמיניסטית של ימינו. התנועה הזו, שמשמיעה את קולותיהן של נשים, חוקרת, מייצרת תוכן, מספקת תמיכה וסיוע ומעבירה מסרים במהירות גדולה, הצליחה לשנות את השיח והנורמות על הטרדות ותקיפות מיניות.

השיח החדש לא נכנע למוסכמות פטריארכליות על תפקידן של נשים לספק שירותי מין לגברים. הוא גם לא מקבל את הטענות המזלזלות שמדובר בבדיחות או מחמאות; שהנשים שנפגעו הן משוגעות, שהן היסטריות, שיש להן בעיות עם מיניות ועם גברים; שהנשים הן האשמות במצבן. הוא ייצר נורמות חדשות, לפיהן לומר "גם את הרגשת את המתח בינינו כל הזמן הזה שעבדנו יחד?", "כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך", "גם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, על הציצי והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי" ודברים דומים כבר אינם מקובלים כחלק מהיחסים בין גברים לנשים - שלא לדבר על לגעת, למשש או לחדור בניגוד לרצון הצד השני.

קיימות נקודות ציון רבות שסייעו לעצב את הנורמות החדשות: הרשעתם של משה קצב ושל איציק מרדכי, שסימנו את האיסור על אונס, מעשים מגונים וניצול יחסי מרות; המאבק של תא העיתונאיות נגד עמנואל רוזן והמאבקים הציבוריים נגד אייל גולן, שהציפו שאלות מוסריות ולא רק משפטיות; הצפת הבעייתיות בטיפול במקרי הטרדות ואונס בידי המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, כמו במקרה של המתלוננת שנאמר לה "תדגימי", שאותה, כמו נפגעות רבות אחרות, ייצגה עו"ד רוני אלוני-סדובניק; החשיפות של אורלי אינס, מאי פאטל ואפרת יעקב נגד אורי בר-לב, לירן חג'בי ומריו שניידר (בהתאמה), והעדויות הרבות בעמוד "אחת מתוך אחת", שהשילו את הבושה מעל פני הנפגעות; והתמיכה של פוליטיקאיות במאבק נגד תקיפות מיניות, כמו בהדחתו של אורי שגיא מהפריימריז בידי שלי יחימוביץ' בהיותה יו"ר מפלגת העבודה, או הצעת החוק החדשה של מרב מיכאלי להגדרה של אונס.

חג'בי ופאטל בבית הדין (צילום: חדשות 2)
החשיפות שמשנות את הנורמות. לירן חג'בי ומאי פאטל | צילום: חדשות 2

המאבק הזה הוא חלק מרצף היסטורי ארוך וחשוב של התנועה הפמיניסטית בישראל ובעולם: החל מהנשים במאה ה-19 שהתעקשו ללכת ללמוד ולייצר תכנים שישקפו את קולן; דרך הגל השני של הפמיניזם בשנות ה-70 שירק דם, הגיר זיעה והזיל דמעות כדי ש"אונס" ו"הטרדה מינית" יוכרו כדברים אמיתיים, לצד הקמתם של מוסדות שתומכים ומסייעים לנפגעות כמו מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית; דרך המאבק המשפטי הישראלי בשנות ה-90 להכניס את המושגים הללו לספר החוקים, בין השאר בזכותה של אורית קמיר; ועד לנשים אמיצות רבות שחשפו וממשיכות לחשוף את פניהן ולהיות במוקד תשומת הלב כנותנות עדות על תקיפות שהן עברו, ומשלמות מחיר אישי כבד.

זהו גם הישג עצום לסולידריות הנשית ולהבנה שכולנו באותה הסירה, מעצם העובדה שנולדנו עם איברי רבייה מסויימים. את כולנו הסלילו בצורה דומה, מכולנו מצפים לדברים דומים, וכשאנחנו מרימות את הראש, לכולנו אומרים שאנחנו משוגעות שלא מבינות את המציאות. אל מול זה, עומדת התמיכה האדירה והאמונה הבלתי מסתייגת בשנים האחרונות של נשים בנשים אחרות שהתלוננו או העידו על הטרדות ותקיפות מיניות, וקבלה של נשים טרנסג'נדריות וחוויות התקיפה שלהן אל תוך המאבק הפמיניסטי. כתוצאה מכך, עוד ועוד נשים חשפו את עצמן ואת סיפוריהן. רחלי רוטנר הצהירה שחשפה את עצמה (וחטפה את האש) בשביל נשים נוספות שנפגעו ממגל. עדויות כאלו, והסולידריות הזאת, הם שהביאו לפרישתו מהכנסת. הסולידריות הזאת הצליחה להתגבר על התגובות המזוויעות והאלימות שכל אישה שמעזה להשמיע את קולה מקבלת.

זהו יום של אופטימיות. לא בגלל שתם עידן ההטרדות והתקיפות המיניות. במוסדות רבים עדיין ייאמרו אמירות, יישלחו "בדיחות" בקבוצות הווטסאפ, יהיו נגיעות וחדירות ללא הסכמה, תמשיך להיות זנות. אבל זה יום של אופטימיות בגלל שקבוצה מחויבת של נשים שהשמיעה קול הצליחה ליצור שינוי. בתקופה הקרובה אנחנו נראה בקלאש, מתקפת נגד, שתבוא לידי ביטוי בניסיון לבטל את ההישג הגדול, לקעקע פמיניסטיות כמשוגעות ולהחזיר את הסדר המיני הישן על כנו. אפשר להבין אותם. האדמה רועדת להם מתחת לרגליים.