באסון הכרמל גילינו עובדה עצובה - הממשלה ורשויות המדינה לא מסוגלות להגן עלינו. המחדל הגדול, שהתחיל ברמה המקומית, נמשך והגיע עד לשרי הממשלה ופקידי האוצר. השריפה סימנה את עומק הפער בין מה שהממשלה רוצה שנחשוב לבין מה שקורה בפועל.
מאבק העובדים הסוציאליים (בוא נאמר את האמת - אלו הן בעיקר עובדות סוציאליות) מסגיר לנו עובדה קשה נוספת. עשרות אלפי העובדים הסוציאליים, שאמורים לייצג תיקון חברתי, גם הם קורבנות של הקיצוץ בתקציבים החברתיים. כן, אותם עובדים ועובדות שאמורים להגן, לסייע וללוות את האוכלוסיות המוחלשות, מצאו את עצמם עובדים שעות נוספות בשכר רעב. איך אפשר לצפות מאותם עובדים שאמורים להיות בהקשבה מלאה למצוקות של אוכלוסיות מוחלשות לשכוח את סבלם ולהישאר מולם חסרי פניות?
קראו את הפרטים הקשים: עובד סוציאלי מתחיל משתכר פחות מ-3,000 ש"ח ונאלץ לבקש השלמת הכנסה. גם מבין העובדים הוותיקים, כל עובד שלישי נדרש להכנסה נוספת. בגלל מחסור בתקנים, כל עובד מקבל לידיו למעלה ממאתיים תיקים לטיפול. הנתונים האלה חושפים את היחס הקשה של פקידי האוצר לעבודה הסוציאלית. כן, למעשה העובדים הסוציאליים הם בעצמם עניים, ונאלצים לעסוק ביום יום שלהם במלחמת הישרדות. איך עובדים שקילפו מהם את זכויות העובדים הבסיסיות שלהם אמורים לתת שירות וטיפול מקצועי? ומה יגידו הקורבנות של השיטה (עניים, חד הוריות, זקנים, דרי רחוב ועוד) אם העובדים הסוציאליים שבאים להציל אותם, גם הם קורבנות של אותו דיכוי? ומה נאמר אנחנו לאלו שזקוקים לעובד הסוציאלי? איך נסביר להם ששירותי הרווחה עומדים להיסגר?
רק מאבק מוליד זכויות
בעבר מצב העובדים הסוציאליים היה טוב ביותר בגלל חסות ההסתדרות, אבל שכרם לא עודכן כבר 16 שנה. הם הכריזו על סכסוך עבודה באמצעות הוועד שלהם, ודורשים תוספת שכר של 20%. האוצר מציע תוספת שכר של 14.25% בלבד - בהחלט לא פיצוי הולם לשחיקת שכר של 16 שנה. העובדים גם מתלוננים על מחסור בתקנים, שמוביל לעומס עבודה בלתי רגיל. יו"ר ההסתדרות עופר עיני ושר הרווחה החדש משה כחלון הכריזו ברבים על תמיכתם בעובדי הרווחה - אולי התמיכה הפוליטית תאיץ את ההתקדמות במשא ומתן בין העובדים לבין פקידי האוצר. ובכל זאת, אם המשא ומתן לא יצלח, בימים הקרובים הם צפויים להכריז על שביתה.
לפחות העובדים הסוציאליים לא נשארו שקטים, אלא יצאו למאבק. אם אכן תיפתח השביתה, עלינו לקוות שהיא לא תתארך יתר על המידה והעובדים יקבלו את שכרם. בכל יום שעובר אלפי אנשים נזקקים לשירותים מוצאים את עצמם חסרי ישע.
מגזר אחר מגזר יוצאים לשביתות, כדי לדרוש בחזרה את המינימום לחיים בכבוד, את מימוש הזכויות החברתיות שנמנעו מהם. מדוע זה חייב להיות כך? מדוע המדינה לא מחליטה להכפיל ולשלש את התקציבים החברתיים ולמנוע את מחירי השביתות? כנראה שבישראל 2011 רק מאבק מוליד זכויות. זכויות לא ניתנות מבלי שנקמץ ונהדק את אגרופינו.
אסון השריפה הוא גם אסון שירותי הרווחה. עד שהממשלה תקבע את עתיד שירותי הכיבוי, אנו נביט מזועזעים מהתפוררות הערבות ההדדית והקהילתית. ובהיעדר שירותי רווחה, כיצד ירווח לנו?