התחקיר מחולל הסערה ששודר ב"כלבוטק" על ההתעללות הקשה בעגלים צריך להזכיר לכולנו שהתאכזרות לבעלי חיים היא אחד מביטוייה הקשים של תופעת האלימות בחברה הבוגרת ובקרב בני נוער בישראל. התעללות בבעלי חיים היא אחד מן הסימפטומים של הפרעת התנהגות, והיא יכולה להצביע על בעיה רגשית אצל הפוגע. התנהגות כזאת, בהיותה מסירה עכבות, היא גם אחד המנבאים לפגיעה בבני אדם.
אין הכוונה כאן לשפוט את המתעללים, כוונתי להאיר נקודה חשובה אחת: על מנת למנוע מחזות מזוויעים כאלה מלהתרחש, יש לחנך מגיל צעיר לאמפתיה ולחמלה, הן ביחס לבני אדם והן כלפי בעלי החיים.
הכוונה טובה, התוצאה רעה
בעבודתי עם קבוצות של בני נוער הייתי עדה לא פעם לגילויים של עמדות מדאיגות כלפי ההולכים על ארבע. בעיניהם של חלק מהצעירים, נתפסים בעלי החיים כאובייקטים שמותר להתאכזר אליהם ברמה זו או אחרת. עמדות אלה באו לידי ביטוי בסיפורים על התעללות בחיות מחמד, התעללות שעליה דיווחו, אם כצופים באירועים מסוג זה, או כמשתתפים ממש. במקרים אחרים, אפשר היה ללמוד על יחסם של בני הנוער לבעלי חיים מבדיקת תגובותיהם לשמועות שהגיעו לאוזניהם, או לדיווחים על אירועי התעללות קשים שהתפרסמו בתקשורת וזכו להד ציבורי.
במסגרת העבודה הקבוצתית, העלו המתבגרים סיבות שונות להתנהגותם, שבאה לידי ביטוי בהתעלמות מסבלן של חיות מחמד, בהזנחתן המכוונת ואף בהתעללות בהן. קשת הסיבות שנמנו להתנהגות הפוגענית נעה מחוויות של ריגוש והנאה, "סתם צחוקים", סיפוק יצר הסקרנות, אמונות טפלות או ייחוס תכונות שליליות לבעלי חיים, חשש ממחלות שהם מפיצים, ועד גילויי בורות לגבי חוקים שנועדו להגן עליהם. עוד עלה כי המושג "זכויות בעלי החיים" הוא זר לחלקם, ניכור שהיה בו כדי להסביר את היעדר החשש מהשלכות אפשריות של התנהגותם האכזרית.
ניסיון לטפל בתופעה העלה בבירור כי ענישה או איום בענישה כאמצעי לצמצום ההתאכזרות כלפי בעלי חיים, אם על ידי אכיפת חוק צער בעלי חיים ומיצוי הדין עם המתעללים, או בעזרת יוזמות חקיקה חדשות, ענישה זו איננה יעילה דיה. אזהרות, איומים, האשמות, הטפות מוסר או אף שימוש בכינויי גנאי של נציגי החוק או של מחנכים, המבטאים תחושות של כעס ודחייה לנוכח תיאורי האלימות של בני הנוער, כל אלה אינם יכולים לחולל שינוי אמיתי. לעתים הם אף מעכבים שינוי: הם מעודדים תגובה של התגוננות, ואף הצדקת ההתנהגות האלימה.
טוב כמו דוד המלך
הטיפול בתופעה חייב להיות חינוך מניעתי ארוך טווח, הכולל מעורבות של דמויות בוגרות כמודל חיקוי, ועבודה אינטנסיבית על שינוי תפיסות שליליות של בעלי חיים בקרב בני הנוער. אחד מן האמצעים שמצליחים לגעת ולחולל שינוי כזה הוא שימוש בסיפורים הלקוחים מן המקורות ומן המורשת היהודית, ואשר בולטת בהם התייחסות ערכית לבעלי חיים ולזכויותיהם. דיון בסיפורים אלה, המציגים אמפתיה וחמלה כלפי בעלי החיים, מאפשר לצעירים להתייחס לנושא באופן ישיר, ובלי שייחוו את הדיון כהטפה או כאיום, אלא כעמדה אלטרנטיבית לנורמות תרבותיות המתירות לכאורה פגיעה בבעלי חיים.
כזה הוא הסיפור היפהפה על משה רבנו שרץ אחרי גדי שברח, בעת שרעה את צאנו של יתרו במדבר. כשהגיע לבריכת מים, עמד הגדי לשתות. "אמר [משה]: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיב את הגדי על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך - חייך, אתה תרעה צאני ישראל" (שמות רבה ב').
היחס לבעלי החיים הוא מקרה בוחן גם בסיפור על דוד המלך שרעה את צאנו, ו"היה מוציא הגדיים ומאכילם ראשי עשבים, שהם רכים, מוציא התיישים ומאכילם אמצעם של עשבים, שהוא בינוני, מוציא הבחורים ומאכילם עיקרם של עשבים, שהוא קשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו - יבוא וירעה צאני, אלו ישראל" (שמות רבה ב').
המקורות מוצפים בסיפורים מסוג זה, והם יכולים לשמש הורים ומחנכים במאבק בתופעת האלימות החברתית. אמפתיה וחמלה אינן תואמות תוקפנות, והיכולת להבין את כאבו של האחר, אדם או חיית מחמד, מעכבת פגיעה בזולת. לשילובם של סיפורים כאלה במערכת החינוך ובמשפחה יכולה להיות השפעה ניכרת על שינוי עמדות של בני נוער כלפי בעלי החיים. בני הנוער של היום הם המבוגרים של מחר. זו תחילת הדרך לשינוי בחברה כולה.
לילי הלפרין היא מפתחת תכנית אמ"ת למניעת אלימות
המאמר מתבסס על המאמר "התעללות בני נוער בבעלי חיים מדוע זה קורה לנו?" שפרסמה הכותבת בחודש ספטמבר 2012 בכתב העת "חיות וחברה", החוג לזאולוגיה, אוניברסיטת תל אביב