בשבוע שעבר שמעתי את שר הרווחה חיים כץ מתראיין בגל"צ. המראיינת, חברתי יונה לייבזון, שאלה אותו כמתבקש על החקירות שמתנהלות נגדו. הוא נשמע כן מאוד כשהשיב "את העונש שלי כבר קיבלתי". כשתהתה למה הוא מתכוון, הסביר כץ שהחקירות נמשכות כבר נצח, שכל עוד הן נמשכות הוא מסתובב בעולם עם עננה שחורה תלויה מעל ראשו, ושתהיה אשר תהיה השורה התחתונה (הוא כמובן טען שלא יהיה כלום כי אין כלום) – את הזמן שהעביר תחת התואר המלבב "חשוד" איש לא יחזיר לו.
אין לי מושג איך יסתיימו החקירות של חיים כץ ורק בסיומן נדע אם אכן מדובר באיש תם וישר דרך שסבל לשווא או בעוד פוליטיקאי מושחת. אבל כשהוא דיבר על ההמתנה חסרת האונים לסיום החקירה, פתאום הבנתי: זה התחום היחיד שבו הפוליטיקאים הבכירים חווים על בשרם חוויה דומה לזו שעובר הישראלי מהשורה וסובלים מההתנהלות האיטית והמסורבלת של המגזר הציבורי והממשלתי שהם עצמם ממונים עליו.
אין תחום אחר בחיים שבו בכירים, שרים ובוודאי ראש הממשלה לא נתקלים בחיים עצמם. הם לא ממתינים חודשים ארוכים בכסיסת ציפורניים לבדיקה רפואית מכרעת או לפרוצדורה חיונית; הם לא מחכים נצח בשמש לאוטובוס שמסרב להגיע; הם לא נדחסים בימי ראשון בבוקר לקרון ברכבת יחד עם מאות נוסעים עצבניים שנמעכים מתחת לתרמילי החיילים; הם לא ממתינים שנים עד שתתפנה הדירה שהם זכאים לקבל בדיור הציבורי; הם לא עומדים יחד עם גדודי אנשים בתור במשרד הרישוי בתקווה שיצליחו אי פעם להגיע לאחד משני האשנבים הפעילים; הם לא ממתינים לעד על קו הטלפון בתקווה שמישהו בדואר סוף סוף יענה ויאתר את החבילה האבודה שלהם. הם גם לא עומדים בפני כיתה צפופה עם 40 ילדים, מנסים לשווא להשתלט עליהם ומדקלמים ש"שנת הלימודים נפתחה כסדרה"; לא נאלצים לענות לשאלות פולשניות של פקידי רשות האוכלוסין וההגירה ולהמתין במשך שנים לתשובות של הוועדות הכי איטיות והכי אטומות בעולם; ולא צריכים לעשות קניות בסופר עם קצבת נכה של 2,342 ש"ח.
ראש הממשלה ושריו לא צריכים לעשות את כל זה כי יש מי שמסיע אותם, מסדר להם, מטפל להם, ובמקרה הצורך מרים טלפון למי שעומד בראש המערכת ודואג להחליק את דרכם אל השירות הדרוש. במובן מסוים, אולי ככה זה צריך להיות; לא היינו רוצים ששר יכלה את ימיו בהמתנה על הקו לפקיד מס הכנסה, הרי בחרנו בו כדי שיעבוד עבורנו. אבל לניתוק הזה יש מחיר: לאנשים שבראש הפירמידה אין מושג אמיתי איך מושפעים החיים של הישראלי הסביר מהקיצוצים האינסופיים בשירות הציבורי והממשלתי, מצמצום התקנים ומתפיסת העולם המגולמת במשל המפורסם של נתניהו שבו המגזר הציבורי הוצג כפרזיט שמן שרוכב על הגב של כולנו. בפועל, המגזר הציבורי עבר דיאטת הרעבה והוא מתקשה לספק את השירותים הבסיסיים שאנחנו זקוקים להם.
אני לא יודע אם חקירות כמו זו של כץ מתמשכות בגלל מצוקת כוח אדם, חוסר יעילות של המערכת או כי באמת מדובר בסוגיות מורכבות שמצריכות חקירה של חודשים ושנים. סביר להניח שמדובר בשילוב של כמה נסיבות. אבל בשורה התחתונה, החקירות הן נקודת ההשקה הכמעט יחידה שבה השרים ושועי הארץ פוגשים את המערכת בלי מתווכים ובלי פילטרים שמונעים מה-VIP לראות אותה כמות שהיא. חבל שזה לא גורם להם להסיק מסקנות ולהבין מה הדבר הכי חשוב שהם צריכים לעשות למען הציבור ברגע שהם יוצאים מחדר החקירות.