בשש השנים האחרונות אני מנהל את מחלקת איסוף העדויות של "שוברים שתיקה". כחלק מתפקיד זה, שמעתי ממקור ראשון וקראתי אלפי עדויות של חיילים ישראלים על שירותם בשטחים; חלק ניכר מהן עסק בפרקטיקה היומיומית של פלישות לבתים, שאליה התייחסנו בדו"ח שיצא לאחרונה (בשיתוף עם הארגונים יש דין ורופאים לזכויות אדם).
מתוך הניסיון האישי שלי כחייל ששירת בשטחים ומתוך מאות העדויות שפרסמנו על הנושא, אני מכיר היטב את הפרקטיקה. אני יודע שמדי לילה – והפלישות הן, ברובן המכריע, בלילה – יפשטו חיילי צה"ל על תשעה בתים בממוצע. אני יכול לדקלם מתוך שינה את הנוהל: הגעה ברכב לפאתי הישוב, כניסה רגלית אליו, כיתור של הבית, צעקות 'איפתח אל באב' בערבית משובשת ולאחר מכן, בשליש מהמקרים, פריצה של הדלת; הצעקות עם הכניסה, ההוצאה של כל בני הבית ממיטותיהם, ריכוזם בחדר אחד והשארתם תחת השגחת חיילים, שלעתים מכוונים אליהם, במודע או לא, את נשקם הטעון. אני יודע על הכנסת הכלבים לבית, ואני יודע שכלב הוא, בעיני מוסלמים רבים, חיה טמאה; אני מכיר את הפרקטיקה של העלאת הכלב על המיטות או תחיבת אפו למגירת התחתונים, שמא מוסתר בהן משהו "מפליל". אני יודע שמספר צווי החיפוש שהוצאו לפלישות הללו הוא אפס. ושמכך, הן פלישות.
אני יודע שכמעט כל כניסה לבית תלווה בחיפוש כלשהו, אגבי או מדוקדק, ויודע שכמעט כל חיפוש ילווה בהרס. אני מכיר את החיילים שביאושם, בניסיון לשמור על שרידי מצפונם, ינסו לסדר אחריהם את הבלגאן; אני יודע שהם מיעוט קטן. הרוב ידלגו על הלוטים המוסריים ויעבור לבית הבא.
אתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות
ומעל לכל, אני יודע, מתנשא ההגיון האחר, זה שהצבא קורא לו "הפגנת נוכחות" או, בשנים בהן אני שירתי וכשהצבא היה פחות רגיש ליחסי ציבור, "יצירת תחושת נרדפות". הסיבה שאנחנו פולשים לכל כך הרבה בתים, ולהרבה מהם יותר מפעם אחת, היא הצורך להבהיר לפלסטינים שאין להם מפלט מפנינו. אנחנו יודעים איפה הם, ואנחנו יכולים להגיע אליהם בכל עת. חלק מהעדויות מדברות במפורש על כך שהפלישות הן אמצעי נוח וזמין לאמן את החיילים לפני "הדבר האמיתי": פלוגה חדשה הגיעה לקו והמפקדים רוצים שהחיילים יכירו את השטח או יתרגלו כניסה לבית, אז עושים תרגיל עם "דימוי אויב", רק שבמקרה הזה הדימוי הם בתים פרטיים של אנשים ו"האויב" הם ילדים ישנים.
הנה, למשל, הצורה שבה תיאר מפקד פלוגה שראיינתי את הסיבה בגינה שלח את חייליו לבצע מיפויים בקסבה של חברון:
"מול האוכלוסייה הפלסטינית אני הרגשתי שהיה רצון מאוד חזק של הצבא, וגם אינטרס מגובה על ידי היישוב היהודי (מתנחלי חברון – ר.ז), שידעו ויראו שהצבא שם כדרך קבע. הצבא שם, הצבא מרגיש בנוח שם, הצבא בתוך השטח [...] לדעתי היה רצון שהכוחות בשטח שעכשיו שומרים, אלה שמתחלפים כל ארבעה חודשים, יכירו טוב את השטח שנמצא למטה, את הבתים. הדרך לעשות את זה זה מיפויים. זו גם דרך שקל להסביר אותה לחייל.
למה?
כי כשאתה אומר לחייל: בוא ניכנס לבית כדי שסתם תכיר אותו, אז זה מעלה הרבה יותר שאלות. אתה מתחיל לשאול את עצמך את השאלות האלה: רגע, סתם בשביל להכיר אותו? אני באמת צריך להכיר אותו עכשיו? זה רלוונטי, לא רלוונטי? אני סתם נכנס אליהם, כן בלילה? לא בלילה? כשאתה אומר לו: אנחנו צריכים את זה בשביל מידע מודיעיני, בשביל להבין את הפנים של הבתים האלה, אז זה מתקבל הרבה יותר טוב".
אני יודע, אבל ידיעה לא מתורגמת לראייה. ראיתי את החיילים: לא ראיתי את הפלסטינים. כלומר, ראיתי אותם, אבל רק כפי שהם השתקפו דרך החיילים. ראיתי את הפגיעה שהחיילים נשאו איתם אחר כך. לא ראיתי את האם שצריכה להרגיע את ילדיה לפני שהם הולכים לישון ומתקשה להירדם בעצמה, כי לא היה חייל שסיפר לי על כך. לא ראיתי את האב שצריך להסביר לבנו מדוע לא יכול היה להגן עליו. לא ראיתי את הילד שרואה את אביו מוכה, רוצה להגן עליו ולא יכול, ולא ראיתי איך האירוע שינה את חייו. לא ראיתי, בקצרה, את הצד השני. הצד הנפגע.
וזה מה שישראלים, אלה שעינם אינה עיוורת וליבם לא אטום או הושחת, צריכים לראות ולהבין: שתנאי בסיסי לסולידריות עם הפלסטינים, שהיו ויהיו השכנים שלנו, הוא הכרה בעצם קיומם של הפלסטינים כבני אדם. שכפי שלא היינו מסכימים שכך ייעשה בבתינו-שלנו, כפי שהתנהלות כזו של שוטרים בבית ברעננה או בשדרות לא תעלה על הדעת, כך אנחנו צריכים להוציא מתודעתנו את האפשרות שהתנהלות כזו בשכם או אל-מור'ייר היא תקינה.
הכותב הוא מנהל מחלקת איסוף העדויות בשוברים שתיקה
מדובר צה"ל נמסר: "כניסת כוחות הביטחון לבתים של תושבים פלסטינים באזור יהודה ושומרון מתבצעת בהתאם להוראות הדין החל באיו"ש ולנהלים פנימיים סדורים ומפורטים. הדין החל באיו"ש לא מחייב הוצאת צו שיפוטי טרם עריכת חיפוש בתוך מבנה, ולצד זאת הנהלים הפנימיים מסדירים בצורה מפורטת את נהלי עריכת החיפושים בתוך מבנים באיו"ש. התכלית העיקרית של כניסת כוחות הביטחון למבנים באיו"ש היא תכלית ביטחונית ומבצעית, ונועדה לסכל הוצאת פעולות טרור נגד מטרות ישראליות. כך, כתוצאה מכניסות אלה נעצרים מאות פעילי טרור, נתפסים אמצעי לחימה וחבלה רבים, נתפסים כספים השייכים לארגוני טרור, ועוד.
"הטענות המוזכרות בכתבה כי הכניסות למבנים של פלסטינים באיו"ש והשימוש בכלבי חיפוש, משמשים לצרכי הפחדה, הן טענות מופרכות, שקריות ואין להן אחיזה במציאות. כל תלונה קונקרטית שמוגשת על ידי כל גורם ביחס להתנהלות כוחות הביטחון באיו"ש נבדקת כמקובל".