היינו בארוחת ערב ברובע השביעי, בדירת פאר ליד מגדל אייפל. לא יכולנו לדעת, שעה שאנחנו מעבירים ערב נעים ובורגני של גבינות, גרבדלקס ושמפניה, שבאותו זמן, ברובעים הצפון-מזרחיים של הגדה הימנית של פריז, בליינים צעירים נטבחים במסעדות, בברים ובמועדון ההופעות בטקלן.
אשתי ג'וליה, סמנכ"ל "המועצה הבריטית" בצרפת, ביקשה שאתלווה אליה לארוחה חצי-רשמית אצל הבוס שלה, פול. היה שם קייטרינג נחמד וכל מיני קולגות שלה ממשרדים שונים של המועצה ברחבי אירופה וכמה עובדים של השגרירות הבריטית בפריז. זה היה ערב מקסים: שיחות אינטליגנטיות על פוליטיקה ותרבות, אנשים מעניינים ממקומות ומרקעים שונים; דינר פארטי קלאסי בפריז של ערב יום שישי.
בתוך כך, בכלל לא ייחסנו חשיבות לעובדה שקארה, אחת מקצינות הביטחון של השגרירות הבריטית בפריז, הסתלקה מהאירוע בשקט, מבלי להיפרד מאף אחד פרט למארח. אחרי שעה קצרה, בעודנו חוככים בדעתנו אם לקנח במרנג תותים או בסורבה חבושים, אמר לפתע המארח פול בקול לקוני ובפנים חתומות: "רק שתדעו שישנה כרגע התקפת טרור משולבת בכמה מוקדים בעיר עם למעלה מ-60 הרוגים ולפחות 100 בני ערובה".
הייתה דממה. הלם. הבנתי כל מילה, אבל לא הבנתי שום דבר. עכשיו?! בפריז?! התקפת טרור?! בכמה מוקדים?! בני ערובה?! 60 הרוגים?!
פול חזר על הדברים: ישנה התקפת טרור משולבת במספר מוקדים ויכול להיות שברחובות עדיין מסתובבים מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש. כולם שלפו את הטלפונים הניידים, הדליקו טלוויזיה, פתחו מחשבים. רצתי לחדר המלתחה ואספתי את הנייד מכיס המעיל - עשרות רבות של הודעות סמס, ווטסאפ ושיחות שלא נענו. כל העולם חיפש אותי: המשפחה והחברים מישראל, אחותי הגדולה משבדיה, החברים מלונדון, ניו יורק, בלפסט, ברלין וכמובן, פריז.
חזרתי לחדר המגורים. כולם היו עסוקים במכשירים הניידים. עוד ועוד ידיעות החלו לזרום. מניין ההרוגים טיפס ועלה מדקה לדקה. ג'וליה והבוס שלה בכלל פתחו מעין חמ"ל בחדר השני, שולחים אימיילים לכל עובדי המועצה הבריטית, מוודאים בטלפון שהמשרדים סגורים וממוגנים ומתעדכנים מהקולגות שלהם בשגרירות. אני הייתי צריך להודיע לכולם שאנחנו בסדר. שאנחנו חיים.
לענות לשיחות מישראל, דרום אפריקה ואוסטרליה באמצע הלילה ולהגיד "אנחנו בסדר, אנחנו חיים" זה מארג תחושות שבלתי אפשרי לנסח. אי אפשר להתעלם מהאבסורד: אמא שלי, מישראל למודת הסבל והטרור, כמעט בוכה בטלפון, על סף ההיסטריה, מבקשת שנשמור על עצמנו ונהיה זהירים בפריז. בתור ישראלי אני אמור, לכאורה, להיות מורגל בדברים האלה. אבל דווקא בגלל שזה קורה כאן, באחת מבירות העולם הזוהרות ביותר, ההלם והשוק חזקים יותר.
מראות מיקום מקביל
ניסינו לחשוב איך לעזאזל נחזור הביתה, שכן אנחנו גרים בצד השני של העיר, על הגבול שבין הרובע התשיעי לעשירי, מרחק רבע שעה הליכה מקאנאל סן מרטן - אחד המוקדים העיקריים של ההתקפות (בר הקרייון והמסעדה הקמבודית, הסמוכים זה לזה).
בטלוויזיה ובמדיה המקוונת ביקשו מהאזרחים להישאר היכן שהם נמצאים ולא להסתובב ברחובות. מעין עוצר הוטל על העיר פריז. ניסינו להזמין אובר או מונית וקיבלנו הודעה על כך ש"מצב חירום הוכרז כרגע במדינה ואנו לא נשלח רכבים אלא אם כן מדובר במקרה הכרחי". בשעות מורטות העצבים המשיכו לזרום הידיעות והמראות המזעזעים שכמו נלקחו מאיזה סרט אפוקליפטי ולא ממציאות החיים עצמם: לשמוע את הדי הפיצוצים מחוץ לאצטדיון סטאד דה פראנס ולראות את הנשיא הולנד מובהל החוצה תחת אבטחה כבדה שעה שהמוני האוהדים מורדים אל כר הדשא הרחב; עדויות הניצולים מהיכל ההופעות; תמונות של גופות מכוסות ביריעות פלסטיק לבנות; ותמונות של שוטרים, חיילים ואזרחים מדממים מחוץ למוקדי בילוי שונים ברובעים הכי אופנתיים בעיר. כל אלו נדמו לא מציאותיים, כאילו הם מתקיימים באיזה יקום מקביל, רחוק כל כך מפריז השמחה, הנהנתנית והמשוחררת שאנחנו מכירים ואוהבים.
לבסוף, בסביבות ארבע לפנות בוקר, הצלחנו להזמין אובר. זוג דיפלומטים מאירלנד ביקשו שנסיע אותם למלון, מרחק חמש דקות הליכה מהדירה של פול. כשיצאנו מהבניין החרה-החזיק אחרינו הדייר של קומת הקרקע והסביר, בצרפתית, שהרשויות מבקשות להישאר בבתים ולא להסתובב ברחובות. אמרתי לו שאנחנו יודעים ושמחכה לנו רכב בחוץ. הנהג שלנו, איברהים, אלג'ירי ממוצא קבילי, נראה עייף ומבולבל. הוא ראה את המראות הקשים במו עיניו, הוא מספר, ונראה שהוא על סף קריסה. בחוץ תחושת ה"אפוקליפסה עכשיו" מקבלת משנה תוקף: רחובות ריקים, מכוסים שכבת ערפל דקה, אמבולנסים וניידות משטרה.
למחרת, בבוקר יום שבת, מתבררים ממדי האימה. אנחנו הולכים להניח זר ולהדליק נר על דלת בר הקרייון. הרחובות הומי אדם. מוקדי התרבות אמנם נותרו סגורים, אבל רוב בתי הקפה, הבראסריז והמסעדות פתוחים. ובכל זאת, זה לא אותו דבר. על פני כולם נמתחת ארשת פנים של עצבות ושל הלם.
מוסלמי אמיתי
מגיעים לאזור קאנאל סן מרטן ואל בר הקרייון, בו נהרגו 15 איש ונפצעו עשרה נוספים. ישבנו בבר הזה לא מעט פעמים. רבים מחברינו גרים פה באזור ואנחנו מרבים לבלות שם. השכונה הזו, לצד רו דה שרון ברובע ה-11, הם מרכזי הבילוי של הבו-בו'ז - התשובה הצרפתית המתוחכמת להיפסטרים - ואולי המפגעים בחרו מקומות אלה מסיבה זו ממש. עכשיו, כל השטח שבין קאנאל סן מרטן הסמוכה לכיכר הרפובליקה ועד בלוויל סגור על ידי המשטרה וכמעט שאין בו תנועת רכבים אזרחיים. מחוץ למוקדי הפיגועים מתאסף קהל לא גדול מדי, שקט ומאופק מאד, שבא להתייחד עם זכר הקורבנות. יש שם יותר צוותי חדשות ומשטרה מאשר אזרחים.
בזמן שאנחנו מדליקים נר ומניחים אותו על דלת הקרייון, ניגשת אלי אישה ישראלית ושואלת: "אתה איתמר, חבר של קרלו, לא?". היא הגיעה עם חברה לפריז להופעה של U2 (שהתבטלה כמובן). בליל ההתקפה הן מצאו את עצמן ברחוב, רחוק מבית המלון. חבורת נערים מוסלמים ושחורים הובילה אותן חזרה למלון בדרכים צדדיות. "את רואה?", אמר לה נער בשם עבדול, "אני מוסלמי אמיתי". יש גם סיפורים כאלה.
בערב, בדרך חזרה הביתה, נראה שהרחובות מתרוקנים ושקטים בהרבה ממוצאי שבת רגיל בפריז (ערב הבילויים האינטנסיבי ביותר בימים כתיקונם). בבית אנחנו מדברים בטלפון עם חברים שונים מהעיר ומארצות אחרות. לכולם יש רעיונות מה צריך היה לעשות ומה צריך לעשות בעתיד כדי להילחם בטרור הזה. כולם נהיים פתאום מומחים לענייני פוליטיקה, חברה ובטחון. אבל, דווקא חברינו הצרפתים, כמו בנג'מה ואיבנואה, מעדיפים שלא להזכיר את המלים "דעא"ש", "אסלאם רדיקלי" וכו'. הם מדברים בעיקר על המאבק להמשיך ולקיים את אורח החיים החילוני, החופשי, הצרכני, הנהנתני והבוהמייני של פריז.
אני נוטה להסכים איתם. עייפתי מכל המומחים מטעם עצמם עם תיאוריות של שני גרוש, בעלי הפתרונים החד-משמעיים, מימין ומשמאל. מבחינתי, מה ששולט עכשיו זה הבלבול. כמו שאמר הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו: "זה סוג של איוולת לרצות ולהישאר חכם כשכולם סביבך משוגעים".